אנה קארנינה: ג'ו איז רייט

הפעם אני לא יודע איפה להתחיל.

זה נדיר למצוא סרט כל כך יפה. סרט כל כך מדהים בהיקף העבודה והמחשבה שהושקעה בו. סרט שדמעתי בו למשך רוב דקותיו ולו בגלל שהוא כל כך מופלא, שרק להסתכל עליו הציף בי רגשות. עוד לפני שהגבתי לסיפור ולשחקנים, היופי הבלתי נתפס שנשקף אלי מן המסך היה פשוט Overwhelming.

העניין הוא שאין לי באמת זכות לכתוב איזשהו סוג של ביקורת על "אנה קארנינה". עוד בתחילת 2012, כשקראתי שעונת האוסקר דהשתא תאוכלס בגרסאות חדשות של קלאסיקות ישנות (גם "עלובי החיים" או-טו-טו מגיע)  – כבר אז עיקמתי את פני. אני הרי לא ממש מתחבר לאלו. לא רק שאני בכלל לא מכיר את הקלאסיקות האלו (שייקספיר, דוסטוייבסקי וכיוב') – בכל פעם שניסיתי לדגום את היצירות האלו, הרגשתי שאני לא מתחבר אליהן. שאין לקלאסיקות האלו רלוונטיות למאה ה-21. לכן אין לי גם שום דרך להתייחס לאין ספור הגרסאות שנעשו לכל יצירה, או לשוני של הגרסה הספציפית הזו מכל השאר.

אבל אני בטוח שהיא שונה. אני לא ראיתי כזה דבר מזמן. אולי אף פעם. עיבוד של במאי ליצירה קאנונית שמתרחשת על במה (לפחות חלק גדול ממנה), אבל היא כל כך קולנועית. ובכלל, השימוש שג'ו רייט, הבמאי, עושה באספקט התיאטרלי הוא מאוד יוצא דופן. אני כמעט ולא רואה תיאטרון, מכיוון שזה נדמה לי מלאכותי. כל מה שבקולנוע הוא מעבר של הרף עין, בקאט, בתיאטרון נראה לי מאולץ. שלא לדבר על המשחק, שהוא מוגזם יותר בתיאטרון (בהכללה, כמובן). ב"אנה קרנינה" של ג'ו רייט הבמאי משתמש באין ספור תחבולות מלאכותיות, ובכל זאת הסרט זורם נפלא, ושטף הסיפור לא נפגע. לדוגמא: לרגע בסרט כל הנוכחים בפריים קופאים על מקומם, ומתעוררים לחיים רק כשהדמות הראשית ואהובה חולפים על פניהם. זו תחבולה רגשית ערמומית, מלאכותית במתכוון, ועם זאת פוגעת ישר בלב. לא ברור איך ג'ו רייט הצליח לעשות את זה. לא ברור איך הוא מצליח לשלוט על המוני ניצבים, סטים עצומי מימדים, צילום ועריכת תמונה דינמים, ועריכת סאונד מדוקדקת (שימו לב לצליל המניפה בסצינת מירוצי הסוסים, רגע לפני שהם מגיעים. רק צליל מניפה – שמגביר את המתח), ועדיין לרגש בעזרת אינטימיות שבין השחקנים.

משחק קולנועי (ותיאטרלי) הוא אמנות הכאילו. השחקנים עושים כאילו. הם כאילו נסיכים. הן כאילו בהריון. הכל בכאילו. אבל הרגש הוא באמת. וג'ו רייט חושף את הכאילו הזה. הכל בסרט הזה הוא בכאילו. ורואים את זה. אבל משהו שם מתחת לפני השטח בכל זאת אמיתי. הרגש אמיתי. האהבה ההרסנית הזו אמיתית. אולי יש כאן מחווה של רייט לעבודת המשחק. למאות השחקניות ששיחקו את התפקיד של אנה קארנינה במאה וחמישים השנים האחרונות. הוא משקף את עבודת המשחק בבימוי שלו. את עבודת הכאילו.

ואולי הסיפור הזה על אהבה עזה כמוות הוא על-זמני. קירה נייטלי נמצאת כאן באלמנט הרגיל שלה (בתוספת תלבושות מרהיבות, כמתבקש ממה שידוע בעולם כ"דרמת תלבושות"), אבל בעיקר אהבתי את ג'וד לואו, בתפקיד בעלה. אנה קרנינה דורכת על כבודו, רומסת אותו, והוא סופג הכל פנימה. הוא לא מתלהם, אבל הוא כן פועל. הוא מחויב לקוד מסוים של התנהגות, והוא פועל לפיו, ועדיין, למרות בגידותיה של אשתו, ולמרות ששום דבר נראה לעין לא הצית את השבר בנישואין שלהם – למרות כל זה, הוא עדיין אוהב את אנה. והקונפליקט הזה משוחק ע"י לואו בשקט ובביטחון של שחקן שיש לו כבר קילומטראז' נכבד על המסכים. ועדיין, מי שבאמת זוהרת בסרט הזה היא דווקא שחקנית המשנה (וצריך לתת גם קרדיט לטום סטופארד התסריטאי ולג'ו רייט הבמאי שידעו לתפור את סיפור המשנה אל הסיפור הראשי בצורה שתשלים אותו ותאיר אותו, ולא בתפרים גסים), וידוע הרי שאין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים. ואליסיה ויקנדר היא צעירה, אבל היא עוד תהיה גדולה מאוד. את אליסיה ויקאנדר (הדנית) ראינו על המסכים שלנו בישראל לפני כמה חודשים ב"סיפור מלכותי". שם, בתפקיד הראשי, היא היתה תגלית נפלאה. פרח יפה שגם יודע להראות רגש, וגם לבקבק אותו למשהו עצור, כמתחייב מהתרבות השמרנית של המאה ה-19.  ב"אנה קרנינה" אליסיה ויקאנדר היא כבר הבטחה שמתממשת.

אליסיה ויקאנדר ב"אנה קרנינה"

אליסיה ויקאנדר ב"אנה קארנינה"

ועוד מילה על שחקנית אחת: זה סרט על אהבה כנגד המוסכמות. כנגד החברה. כנגד הסיכויים. אולי אפילו כנגד המוסר. במהלך הצפייה העליתי במוחי אסוציאציה לסרט אחר שעסק באהבה כנגד החברה, כנגד קהילה דתית, או לפחות כנגד קהילה שחושבת עצמה לדתית, אבל בעצם מתגלה שדווקא גיבורת הסרט מאמינה יותר מהם. היה זה "לשבור את הגלים". אמילי ווטסון התגלתה בסרט ההוא בתפקיד חורך נשמה. ומאז היא לא מצליחה לממש את הפוטנציאל הנפלא שהתגלה בסרט המונומנטלי ההוא. ווטסון מפציעה גם כאן, ב"אנה קארנינה" לשניות בודדות. איכשהו השחקנית הנפלאה הזו נדמית כאן כבויה. כאילו היא מעבירה את הלפיד אל ויקאנדר הצעירה, והיא עוד לא הספיקה כלום בעצמה (כלומר: היא היתה מועמדת לאוסקר פעמיים, ואפילו ראיתי אותה בתפקיד נהדר בשנה שעברה ב"תפוזים ושמש", אבל היא היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה. ואיכשהו היא לא).

"אנה קארנינה" בגרסתו של ג'ו רייט הוא סרט של זיקוקי דינור (בעיקר בימויים, ובסצינה אחת זיקוקי דינור של ממש בשמיים הנפתחים לרווחה), ועדיין זה סרט רגיש ואינטימי. ג'ו רייט עשה כאן עבודה עצומת מימדים, ועדיין לא שכח לשם מה התכנסנו: לשמוע סיפור, להרגיש, ולהחכים. ואולי זה היה מה שהדהים אותי בסרט הזה. אולי.

אני לא באמת מכיר יצירות קאנוניות, כמו "אנה קארנינה", ולכן אני לא באמת יודע לומר מה היה כל כך מבריק או מצוין בעיבוד הספיציפי הזה של ג'ו רייט. אבל העובדה היא שלמשך דקות ארוכות ישבתי באולם הקולנוע עם דמעות שמציפות את עיניי. חלק מהזמן זה היה בגלל האירועים המרגשים שמתרחשים על המסך כחלק מהסיפור שמשוחק נהדר ע"י צוות שחקנים מצוין. חלק אחר היה בגלל ההוד האדיר של הבימוי, האריזה המפוארת שבה ג'ו רייט השתמש כדי לעטוף את הגרסה שלו לקלאסיקה רוסית ישנה. ברוב המקרים אני משתדל לחוות סרט, ואז לנסות להסביר למה הרגשתי את מה שהרגשתי. המקרה הזה, של "אנה קרנינה", מוצא אותי עם קושי להביע את כל הרגשות הנפלאים שהציפו אותי במהלך הצפייה בסרט. ועדיין, גם אני, שלא ממש מוצא עניין בקלאסיקות, יצאתי נפעם מ"אנה קארנינה". ולמרות שהרגשתי שאין לי מילים לתאר את מה שעברתי שם, באולם הקולנוע, כתבתי כאן פוסט של כ-900 מילה. אולי, אם תראו את הסרט, תוכלו להוסיף כמה מילים משלכם.

נ.ב. כותרת הפוסט היא תשובה לשאלה ששאלתי בעצמי בכותרת הפוסט שהתיחסה לסרטו הקודם של אותו במאי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אנה קארנינה: ג'ו איז רייט

  1. ראיתי כמה גרסאות קולנועיות לרומאן, זו היומרנית מכולם. תפיסת הבימוי המקורית, הדיאלוג המתמיד בין הקולנוע, התיאטרון והספרות – מעורר מחשבה, התלבושות המסוגננות והתפאורה החשופה והתיאטרלית, המוסיקה הרומנטית הרוסית – הפקה עשירה ביותר ומרשימה מאוד ועושה שימוש טוב מאוד ביכולת של המדיום הקולנועי להתמודד עם יצירות ספרותיות. מפתיע איך השיגו את טום סטופארד, גדול מחזאי ברטניה בני זמננו, לעבד את הרומאן – כנראה בגלל הכבוד ליצירת המופת של טולסטוי, אתגר לכל תסריטאי, וסטופארד מאוד אוהב קלאסיקנים (ר' ההתכתבות שלו עם "המלט" ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"). הסרט מאוד מרשים, אבל בגלל עודף הרפלקסיביות והניסיונות התמידיים לשבירת האשלייה ועודפי הסנטימנטליות, לא הצלחתי להתרגש מהעלילה (כי בכל הזמן תשומת הלב היא לסגנון הייחודי), בוודאי לא התרגשתי מהמשחק של השחקנים הראשיים (תארו לכם שאמילי ווטסון היתה אנה קארנינה ודניאל די לואיס היה וורונסקי! השחקנים הראשיים – נייטלי ולאו – היו חיוורים מדיי, למרות יופיים הויזואלי הם לא הצליחו להחזיק תפקידים עם עומק ומורכבות). הסרט מומלץ מאוד בשל יופיו עוצר הנשימה (גם אם ההתחכמויות הסגנוניות מגיעות על חשבון מורכבות של תכנים פילוסופיים ותובנות עמוקות על חיי אהבה וזוגיות, שקיימים בספר ולא בסרט הנוכחי, זה בסדר בעיניי כי המדיום הקולנועי מיועד להמונים ומוגבל ביכולת שלו להעביר תכנים מורכבים מדיי) . ולסיום – התקווה היא תמיד שסרטים מצליחים המבוססים על רומאנים גדולים, יעשו חשק לחזור אל המקור. אז לכל המתעניינים, הספר של טולסטוי עולה על כל עיבוד קולנועי קיים ומומלץ בהרבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s