שלום למלכה: פרנץ' טוסט מלחם יבש

ואחרי דרמת תלבושות מרהיבה אחת נכנסתי לראות דרמת תלבושות אחרת. אבל בעוד שעייני קפצו מחוריהן לנוכח הפאר של "אנה קארנינה", עייני שבו אל חוריהן וביקשו-דרשו-התחננו למנוחה למראה הדרמה היגעה המתקראת "שלום למלכה". למשך רוב דקותיו של הסרט נלחמתי לא להירדם. אחרי התרוממות הנפש של "אנה קארנינה" הגיע מפח הנפש של "שלום למלכה".

צריך לומר: זה לא שהסרט הזה כל כך רע. אז לפחות היה לי מה לכתוב. הייתי מנסה להסביר למה אני שונא את הסרט. אבל זה לא ככה. כדרמת תלבושות הוא עושה את עבודת העיצוב שלו במיומנות הראויה (והצפויה), ואפילו השחקנית הראשית עושה עבודה ראויה להערכה (לאה סיידו. אפילו וודי אלן ראה בה משהו, וליהק אותה לתפקיד קטן ב"חצות בפריס" הנהדר שלו). אבל "שלום למלכה" הוא סרט מת. זה סרט שכל כך נזהר ממהמורות, שהוא בעצמו מהמורה.

הרי מדובר כאן באהבת נשים. באישה שאוהבת אישה אחרת עד כדי כך שהיא מקריבה את עצמה בשבילה. אבל אותה אישה אהובה, מארי אנטואנט, אינה החכמה באדם, או האלגנטית ביותר, או אפילו היפה ביותר. אני לא באמת מבין מה יש בה, באותה מארי אנטואנט הסנובית והמרוכזת בעצמה, מה יש בה שגיבורת הסרט כל כך מאוהבת בה, כל כך נאמנה לה. בנואה ז'אקו הבמאי לא באמת מסביר את זה. לא באמת מראה לי למה גיבורת הסרט, נערת הקריאה של המלכה, תעשה כל כך הרבה בשביל מעבידתה-אהובתה. להיפך, מארי אנטואנט מוצגת כדמות די אנטיפטית ומנותקת.

וחוץ מזה, דבר בסרט לא נאמר בפירוש. אני אולי יכול לנסות להבין את העובדה שמדובר בסרט שמתרחש במאה ה-18, על רקע המהפכה הצרפתית, ואהבת נשים היתה אז דבר שלא מדברים עליו בגלוי, אבל ז'אקו מקמץ מדי בפרטים. הרי ברור שזו אהבה, אבל אין שום תחושה של ייחודיות של האהבה הזו. לא מבחינת הסוג (אהבה חד מינית מול אהבה מקובלת יותר), ולא בכלל. לא מדובר כאן על אהבה בכלל. אין כאן התעכבות על האיפוק הנדרש מתוקף הנסיבות כדי להדגים את עוצמת הרגשות.

אשה אשה. מתוך "שלום למלכה"

אשה אשה. מתוך "שלום למלכה"

ומצד שני הוא מציג סצינה בה גיבורת הסרט ניגשת אל להמשיך לקרוא