שלום למלכה: פרנץ' טוסט מלחם יבש

ואחרי דרמת תלבושות מרהיבה אחת נכנסתי לראות דרמת תלבושות אחרת. אבל בעוד שעייני קפצו מחוריהן לנוכח הפאר של "אנה קארנינה", עייני שבו אל חוריהן וביקשו-דרשו-התחננו למנוחה למראה הדרמה היגעה המתקראת "שלום למלכה". למשך רוב דקותיו של הסרט נלחמתי לא להירדם. אחרי התרוממות הנפש של "אנה קארנינה" הגיע מפח הנפש של "שלום למלכה".

צריך לומר: זה לא שהסרט הזה כל כך רע. אז לפחות היה לי מה לכתוב. הייתי מנסה להסביר למה אני שונא את הסרט. אבל זה לא ככה. כדרמת תלבושות הוא עושה את עבודת העיצוב שלו במיומנות הראויה (והצפויה), ואפילו השחקנית הראשית עושה עבודה ראויה להערכה (לאה סיידו. אפילו וודי אלן ראה בה משהו, וליהק אותה לתפקיד קטן ב"חצות בפריס" הנהדר שלו). אבל "שלום למלכה" הוא סרט מת. זה סרט שכל כך נזהר ממהמורות, שהוא בעצמו מהמורה.

הרי מדובר כאן באהבת נשים. באישה שאוהבת אישה אחרת עד כדי כך שהיא מקריבה את עצמה בשבילה. אבל אותה אישה אהובה, מארי אנטואנט, אינה החכמה באדם, או האלגנטית ביותר, או אפילו היפה ביותר. אני לא באמת מבין מה יש בה, באותה מארי אנטואנט הסנובית והמרוכזת בעצמה, מה יש בה שגיבורת הסרט כל כך מאוהבת בה, כל כך נאמנה לה. בנואה ז'אקו הבמאי לא באמת מסביר את זה. לא באמת מראה לי למה גיבורת הסרט, נערת הקריאה של המלכה, תעשה כל כך הרבה בשביל מעבידתה-אהובתה. להיפך, מארי אנטואנט מוצגת כדמות די אנטיפטית ומנותקת.

וחוץ מזה, דבר בסרט לא נאמר בפירוש. אני אולי יכול לנסות להבין את העובדה שמדובר בסרט שמתרחש במאה ה-18, על רקע המהפכה הצרפתית, ואהבת נשים היתה אז דבר שלא מדברים עליו בגלוי, אבל ז'אקו מקמץ מדי בפרטים. הרי ברור שזו אהבה, אבל אין שום תחושה של ייחודיות של האהבה הזו. לא מבחינת הסוג (אהבה חד מינית מול אהבה מקובלת יותר), ולא בכלל. לא מדובר כאן על אהבה בכלל. אין כאן התעכבות על האיפוק הנדרש מתוקף הנסיבות כדי להדגים את עוצמת הרגשות.

אשה אשה. מתוך "שלום למלכה"

אשה אשה. מתוך "שלום למלכה"

ומצד שני הוא מציג סצינה בה גיבורת הסרט ניגשת אל בחורה שלישית הנמה את שנתה, מסירה ממנה את השמיכה, ומסתכלת על גופה העירום. היא מנסה להבין מה מוצאת בה אותה מארי אנטואנט. שהרי יש כאן בכלל משולש אהבה. גיבורת הסרט אוהבת את מארי אנטואנט, שאוהבת מישהי אחרת. ובאופן מוזר, אותה צלע שלישית (בגילומה של וירז'יני לדואיין, שחקנית סימפטית המפוספסת כאן לחלוטין) אינה פוצה את פיה למשך יותר מחצי סרט. עד כדי כך שעד שהיא לבסוף כן אומרת משהו, חשבתי: אה, אז היא לא אילמת…(אבל במאי הסרט החליט שהיא לא תדבר הרבה, אבל כן תחשוף את גופה העירום)

אני לא יודע הרבה הסטוריה, אבל אני כן יודע שה-14 ביולי הוא יום העצמאות של צרפת. היום שבו ההמונים הסתערו על הבסטיליה. ואלו הימים שבהם מתרחש הסרט. ימיה האחרונים של מארי אנטואנט. משהו שצריך להוסיף תחושה של מחנק, של לחץ, של פטאליות לסיפור האהבה הזה. אבל מכיוון שכל מה שקורה 'שם בחוץ', מחוץ לארמון, נמסר לנו בעל פה, מבלי שאנו חווים את עוצמת המרד של העם, ומבלי בעצם לחוות שום מרד, הסרט הזה בכלל לא מספק את את תחושת הלחץ שכל כך חסרה לו. הסרט הזה מאוד עייף. אין בו אנרגיה. הוא מספר סיפור אהבה עז יצרים, אבל הוא עושה את זה כאילו מתוך שינה.

בעבר ראיתי סרט אחד של הבמאי הזה. היה זה "מיד", סרט מחוספס הרבה יותר (בשחור לבן מגורען) , שסיפר סיפור על אהבת נעורים, על מרד נעורים. ב"שלום למלכה" בנואה ז'אקו עושה עבודה הרבה יותר סטרילית. הוא מחטא את יצירתו מכל אלמנט, מכל רגש. וכשאין רגש בסיפור אהבה, נשארת רק מעטפת יפה וריקה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s