הטיסה: אלהים פועל בדרכים נסתרות

כשהלכתי לראות את "הטיסה" ידעתי שמסופר בו על טייס שהציל חיים של הרבה אנשים בעזרת תמרון מסובך של מטוס הנוסעים אותו הוא הטיס, אבל אותו טייס, אותו גיבור, מואשם אח"כ שהוא הפר את כל הנהלים בכך שהוא הטיס את המטוס כשהוא שיכור, ושהוא בעצם אלכוהוליסט. לפני שראיתי את הסרט קראתי עליו שהוא דרמה מרשימה על מטוס שמתרסק שהופכת לדרמת גמילה מאלכוהוליזם. וגם שמעתי שדנזל וושינגטון זוהר בסרט הזה כמו שמזמן לא ראינו, ושכל השאר חוסים בצילו.

אחרי שראיתי את הסרט

הכל נכון.

אבל צריך גם להוסיף שבעצם זה סרט על אלהים. על קיומו או אי קיומו של סדר עולמי בדמותו של אלהים. ועלינו, בני האדם, והיחס שלנו לאותה ישות מסתורית.

ולמרות שיש לסיפור הזה משמעות נסתרת, לסרט הזה יש בעיה. המשמעות שלו לא כל כך נסתרת. למעשה, היא בולטת מאוד-מאוד-מאוד. בכמה וכמה (ועוד כמה)  דיאלוגים בסרט יש דיון בוטה למדי בנושא. כאילו שבמקום לתת לאירועים לדבר בשביל עצמם, הרגיש רוברט זמקיס, הבמאי, צורך להחצין את הדיון, ולהפוך אותו לברור. אנשים מדברים על אלהים לא מעט בסרט הזה. וזה מיותר ומעמיס מדי על הסרט. הקהל הרחב יותר אינטלגנטי ממה שנותנים לו קרדיט. הוא היה מבין את זה לבד.

מצטרפת לזה בעיה נוספת. לא רק שמדברים על אלהים הרבה יותר מדי בסרט הזה. השיחות עצמן ארוכות מאוד. משהו שהעריכה היתה צריכה לפתור. כשהטייס פוקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהוא רואה הוא חבר ותיק. השיחה ביניהם היא ארוכה, ואורך הסצינה לא מחזיק את המשקל הדרמטי שלה. כמה סצינות אח"כ יוצא הטייס המחלים אל חדר המדרגות כדי לעשן. הוא פוגש שם עוד בחורה שמעשנת, ובהמשך מצטרף אליהם חולה סרטן מהקומה למטה. גם כאן מתנהלת לה שיחה הרבה יותר מדי ארוכה, בחלקה הגדול על אלהים. גם כאן העריכה היתה צרכה לקצץ ללא רחמים את הסצינה, שהאפקט הרגשי שלה נעלם איפשהו באמצע שלה. "הטיסה" הוא סרט קצת ארוך מדי, קצת יגע מדי כדי לסחוף אותי רגשית.

אלהים סוגר עליך. דנזל וושינגטון ב"הטיסה"

אלהים סוגר עליך. דנזל וושינגטון ב"הטיסה"

אבל יש גם דברים טובים בסרט. להמשיך לקרוא