הטיסה: אלהים פועל בדרכים נסתרות

כשהלכתי לראות את "הטיסה" ידעתי שמסופר בו על טייס שהציל חיים של הרבה אנשים בעזרת תמרון מסובך של מטוס הנוסעים אותו הוא הטיס, אבל אותו טייס, אותו גיבור, מואשם אח"כ שהוא הפר את כל הנהלים בכך שהוא הטיס את המטוס כשהוא שיכור, ושהוא בעצם אלכוהוליסט. לפני שראיתי את הסרט קראתי עליו שהוא דרמה מרשימה על מטוס שמתרסק שהופכת לדרמת גמילה מאלכוהוליזם. וגם שמעתי שדנזל וושינגטון זוהר בסרט הזה כמו שמזמן לא ראינו, ושכל השאר חוסים בצילו.

אחרי שראיתי את הסרט

הכל נכון.

אבל צריך גם להוסיף שבעצם זה סרט על אלהים. על קיומו או אי קיומו של סדר עולמי בדמותו של אלהים. ועלינו, בני האדם, והיחס שלנו לאותה ישות מסתורית.

ולמרות שיש לסיפור הזה משמעות נסתרת, לסרט הזה יש בעיה. המשמעות שלו לא כל כך נסתרת. למעשה, היא בולטת מאוד-מאוד-מאוד. בכמה וכמה (ועוד כמה)  דיאלוגים בסרט יש דיון בוטה למדי בנושא. כאילו שבמקום לתת לאירועים לדבר בשביל עצמם, הרגיש רוברט זמקיס, הבמאי, צורך להחצין את הדיון, ולהפוך אותו לברור. אנשים מדברים על אלהים לא מעט בסרט הזה. וזה מיותר ומעמיס מדי על הסרט. הקהל הרחב יותר אינטלגנטי ממה שנותנים לו קרדיט. הוא היה מבין את זה לבד.

מצטרפת לזה בעיה נוספת. לא רק שמדברים על אלהים הרבה יותר מדי בסרט הזה. השיחות עצמן ארוכות מאוד. משהו שהעריכה היתה צריכה לפתור. כשהטייס פוקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהוא רואה הוא חבר ותיק. השיחה ביניהם היא ארוכה, ואורך הסצינה לא מחזיק את המשקל הדרמטי שלה. כמה סצינות אח"כ יוצא הטייס המחלים אל חדר המדרגות כדי לעשן. הוא פוגש שם עוד בחורה שמעשנת, ובהמשך מצטרף אליהם חולה סרטן מהקומה למטה. גם כאן מתנהלת לה שיחה הרבה יותר מדי ארוכה, בחלקה הגדול על אלהים. גם כאן העריכה היתה צרכה לקצץ ללא רחמים את הסצינה, שהאפקט הרגשי שלה נעלם איפשהו באמצע שלה. "הטיסה" הוא סרט קצת ארוך מדי, קצת יגע מדי כדי לסחוף אותי רגשית.

אלהים סוגר עליך. דנזל וושינגטון ב"הטיסה"

אלהים סוגר עליך. דנזל וושינגטון ב"הטיסה"

אבל יש גם דברים טובים בסרט. ראשית, כל סיקוונס ההתרסקות אכן מרשים מאוד. לסיקוונס הזה מביא זמקיס את כל הנסיון רב השנים שיש לו, ואכן בסצינה הזו אכן רואים שבכסא הנהג יושב במאי מקצוען. גם ברגעים אחרים בסרט, כשהסרט מתארך ללא צורך, והופך לרגעים ליגע, גם אז לא סבלתי באולם. למרות שהאפקט הרגשי לא מחזיק, עדיין רואים שהבמאי יודע את העבודה. שהמצלמה עובדת בדיוק כמו שצריך, שהליהוק פוגע בול (טמרה טאני, המוכרת לנו מסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר מדור מיוחד" צריכה לקבל יותר תפקידים, ויותר גדולים), ושהדרכת השחקנים מדויקת.

וכמו שידעתי מהתחלה, מי שבאמת מחזיק את הסרט, ומונע ממנו להתפרק לחלוטין הוא דנזל וושינגטון. ולמרות שידעתי את זה מראש, וושינגטון עדיין הפתיע אותי. הרי לרוב אם מדברים על שחקן שמרשים מאוד בסרט, בד"כ מדובר בהופעה מוחצנת, שדורשת הכרה. ב"הטיסה" דנזל וושינגטון הפתיע אותי בכמויות העצומות של השקט הנפשי שלו. וושיגנטון מציג כאן משחק בטוח בעצמו, של שחקן שיודע בדיוק מה נדרש ממנו, ובדיוק איך צריך להגיד את הטקסט. דווקא בגלל מופנמותו של הדנזל, דווקא בגלל הרוגע היחסי שלו – דווקא זה הרשים אותי.

ובסוף הסרט יצאתי ממנו עם הרגשה של החמצה. כי דווקא בסוף אלהים מגיע. הרי נהוג לומר שאלהים מודיע על נוכחותו בדרכים נסתרות. ואחרי שזמקיס בזבז את כל הסרט בדיבורים על אלהים, כאילו שבזה שאתה מדבר עליו אתה הופך אותו לקיים, דווקא הסצינה בה לא מדברים עליו, הסצינה שמגיעה בלילה הגורלי שלפני אותו שימוע חשוב – דווקא בלילה הזה אלהים מגיע. צירוף המקרים דוקא באותו הלילה – זה מעשה ידי אלהים. בלי לדבר על זה. בלי להראות דברים על טבעיים. בלי לנסות להוכיח את קיומו בנסים ונפלאות. סתם צירוף מקרים הגיוני לחלוטין, אבל קוסמי-אלוהי שמגיע בתזמון שנבחר מראש ע"י הישות הזו – דווקא זה מנכיח את האלהים הרבה יותר מכל שיחה ארוכה ויגעה שניהלו כל הדמויות במשך כל הסרט שהיה לפני כן.

ואז גם מגיע השואו-דאון הסופי. לשם מגיעה התובעת, שמגולמת ע"י מליסה ליאו. מכיוון שמליסה ליאו היא שחקנית זוכת אוסקר (על "פייטר"), ושחקנית מאוד מוערכת (ולמרות שאני לא אהבתי את מה שהיא עשתה ב"פייטר", אפרופו משחק מוקצן, ראיתי אותה בכמה סרטים אחרים, ואני חושב שההערכה שהיא זוכה לה מוצדקת בהחלט) , ומכיוון שמליסה ליאו מופיעה לשבריר שניה הרבה לפני הסוף רק כדי לחזור ולעשות תרגיל אחד אחרון לטייס בסצינה המכריעה – דווקא בגלל כל זה אני מעריך שהיה שם, בחומר המצולם המקורי, עוד הרבה בשר לתפקיד שלה. חלק משמעותי שנפל בעריכה. והעריכה של הסרט הזה שוב פוגעת באפקט הרגשי שלו. למרות שאני מעריך את שני התרגילים שהתסריט הזה נוקט בהם לקראת הסוף (זה של אלהים, וזה שמגיע בסצינה הזו עם ליאו) – עדיין הם לא נושאים איתם ערך רגשי. הם מעניינים, אבל בגלל כל מה שבא (הרבה שיחות על אלהים) או לא בא (מה שזה לא יהיה עם מליסה ליאו שאולי ירד בעריכה) – כל זה מנע מהסצינה הזו להגיע אלי ללב.

וזה בעצם גם כל הסרט הזה, "הטיסה": מרשים, מעניין, אבל לא באמת פוגע בלב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s