אהבה: אכזריות נסבלת. מובנת.

ובסוף היא מתה.

ככה היא בהתחלה. עמנואל ריבה ב"אהבה".

ככה היא בהתחלה. עמנואל ריבה ב"אהבה".

"אהבה", סרטו החדש של מיכאל האנקה, מהבמאים האהובים עלי ביותר בעולם, מתחיל מהסוף: היא מתה. ויותר מכך: היא מתה מוות מתוכנן מאוד. גופתה מונחת על המיטה המסודרת, לבושה במיטב מחלצותיה. הדלתות אטומות היטב ע"י מסקינג-טייפ. הכל עשוי למשעי. המוות בא לכאן בהזמנה, ולא בפתאומיות. ממש כמו בסוף סרטו הראשון של האנקה מ-1989, "היבשת השביעית", שם המשפחה מסתגרת בביתה ומתאבדת בשיטתיות. האנקה הוא האנקה: מסתכל בלבן של העיניים של האכזריות האנושית, ומציג אותה ללא פחד. ובסרט החדש זו האהבה. כך נראית האהבה לפי האנקה.

אבל אני, איכשהו, קשה לי להיסחף ברכבת התשבוחות של כולם. לטעמי מדובר בסרט טוב, טוב מאוד אפילו, אבל זו ממש לא יצירת מופת. האנקה מביים בסבלנות, ויודע להעביר אותי את כל מדורי הגיהנום שדמויותיו עוברות. וזה ניכר גם בסרט הזה. אבל הפעם משהו היה חסר לי. במשך חלקים גדולים מ להמשיך לקרוא