אהבה: אכזריות נסבלת. מובנת.

ובסוף היא מתה.

ככה היא בהתחלה. עמנואל ריבה ב"אהבה".

ככה היא בהתחלה. עמנואל ריבה ב"אהבה".

"אהבה", סרטו החדש של מיכאל האנקה, מהבמאים האהובים עלי ביותר בעולם, מתחיל מהסוף: היא מתה. ויותר מכך: היא מתה מוות מתוכנן מאוד. גופתה מונחת על המיטה המסודרת, לבושה במיטב מחלצותיה. הדלתות אטומות היטב ע"י מסקינג-טייפ. הכל עשוי למשעי. המוות בא לכאן בהזמנה, ולא בפתאומיות. ממש כמו בסוף סרטו הראשון של האנקה מ-1989, "היבשת השביעית", שם המשפחה מסתגרת בביתה ומתאבדת בשיטתיות. האנקה הוא האנקה: מסתכל בלבן של העיניים של האכזריות האנושית, ומציג אותה ללא פחד. ובסרט החדש זו האהבה. כך נראית האהבה לפי האנקה.

אבל אני, איכשהו, קשה לי להיסחף ברכבת התשבוחות של כולם. לטעמי מדובר בסרט טוב, טוב מאוד אפילו, אבל זו ממש לא יצירת מופת. האנקה מביים בסבלנות, ויודע להעביר אותי את כל מדורי הגיהנום שדמויותיו עוברות. וזה ניכר גם בסרט הזה. אבל הפעם משהו היה חסר לי. במשך חלקים גדולים מסרטיו הקודמים משהו חידתי ניקר בראשי. השאלה הזו, למה, לא עזבה אותי למשך זמן רב. למה הנערים האלו לבושי הלבן מ"משחקי שעשוע" , למה הם אכזריים כל כך?; למה הילדים האלו מ"סרט לבן" עושים את המעשים האיומים האלו? מי לעזאזל מצלם את המשפחה ב"מחבואים" ולמה?; מה פשר המשיכה של הפסנתרנית הזו לסאדו-מאזוכיזם ב"מורה לפסנתר"?

חלק גדול מהאהבה שלי לסרטים של האנקה היא החידה הזו שבחקירה של החלקים הכי שחורים של נשמת הייצור האנושי. אבל סרטו החדש הוא חקירה של הצד הכי הנגדי. חקירה של הצד הכי זוהר של האנושות. חקירה של האהבה. וכנראה שאהבה פשוט יותר קל לי להבין. גם אם האוהב עובר מדורי גיהנום, הוא עדיין אוהב. אני יכול להעריך אותו, אבל אני מבין אותו לחלוטין. והחידה הזו, חוסר הנוחות לגבי חוסר ההגיון שבמעשי הדמויות על המסך, דבר שקורה בסרטיו האחרים של האנקה – זה לא קיים כאן. לארס פון טרייר כבר עשה סרטים הרבה יותר קיצוניים מזה, וגם אותם צלחתי: על האישה שהולכת לשכב עם אחרים מתוך אהבה לבעלה ("לשבור את הגלים") או על האישה שהורגת מתוך אהבה לבנה ("רוקדת בחשיכה"). אולי "אהבה" פשוט לא מספיק קיצוני בשבילי. אולי הוא סטנדרטי מדי.

לא. הוא לא ממש סטנדרטי. בכל זאת, זה סרט של מיכאל האנקה. יש כאן תיאור סיסטמתי של התדרדרות בריאותית של אישה מבוגרת. האנקה יודע לקחת אותי דרך רוב שלבי המחלה (יש דברים שהוא משמיט; יש דברים שהוא מספר לי עליהם, אבל לא מראה אותם; ועדיין יש מספיק רגעים קשים מנשוא שהוא מראה). והוא יודע ללכת עם דמות הגבר המטפל במסירות אין קץ באשתו. ביחד איתו אנו צופים בהפיכתה של האישה החיה והנעימה הזו לגוש בשר חסר צורה וחסר חיים. זכות גדולה בסרט הזה יש לז'אן לואי טרינטיניאן בתפקיד הראשי. הסטואיות שלו בתפקיד הראשי גם כאשר היא עוברת את הרגעים הקשים ביותר של חייה מרשימה.

ז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה"

ז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה"

אבל יותר ממנו באמת נפלאה עמנואל ריבה. מעבר לעניין הטכני של אישה שהופכת לחסרת יכולת לתפקד גופנית, יש כאן צורך לשחק במינימום אמצעים. הרי בהתחלה היא עדיין נעה במרחב עם חיוך מקסים. בהמשך היא מרותקת למיטה, וחסרת יכולת לדבר (וגם אם היא אומרת משהו, אוצר המילים שלה מצטמצם למילה אחת: Mal, רע), ולכן היא מחויבת לשחק בעזרת העיניים בלבד. והן מעבירות בצורה נפלאה את העלבון שהיא מרגישה כאשר היא הופכת לחסרת ישע. בסצינה מסוימת היא יורקת את האוכל שבעלה מאכיל אותה. רק כך היא יכולה לנהל איתו דיאלוג. והאנקה נצמד לרגעים האלו, מתאר אותם בסבלנות אין קץ.

אבל על היעדר החידתיות מנסה האנקה הפעם לכסות באמצעים קולנועיים שמצאתי אפעס…מיותרים. למשל: יש בסרט סצינה אחת (נפלאה כשלעצמה) של סיוט. האם באמת היא נחוצה בסרט? ובמיוחד בגלל שזו הסצינה היחידה של סיוט שנמצאת בסרט, נדמה לי שזו טעות בשיקול דעת של הבמאי. הרי טרינטיניאן מספיק מיומן כדי להעביר את כל מה שעובר עליו מבלי להזדקק לסצינה שתסביר את זה. יש גם כמה רגעים בסרט שמצאתי קצת ארכניים מדי: לאחר השבץ הראשוני יש תקופה (לא קצרה) שבה מצבה של האישה נשאר סטטי. החלק הזה קצת ארוך מדי לטעמי, קצת משעמם, פוגע בשטף של הסרט. ואני לא בטוח שהביקור של הפרודז'ה של הזוג בביתם נחוץ. מדובר בדרמה אינטימית וקאמרית. הבת שלהם (איזבל הופר הנפלאה כתמיד) ממלאת את החלק של המשפחה. הסצינות שלה עם טרינטיניאן לכאורה סטטיות, אבל יש בהן כל כך הרבה. סוג של בית ספר למשחק. אבל כל אחד אחר מרגיש לי לא שייך כאן.

וכך יוצא שהסרט של האנקה לטעמי עדיין משוטט במחוזות אכזריים, אבל הפעם הסיבה לכל נהירה, ולכן העניין שלי בסרט היה פחות, מה גם שלראשונה נתקלתי בכמה מהמורות של קצב בעריכה של הסרט. "אהבה" לטעמי הוא עדיין סרט טוב מאוד, ועם זאת הוא לא יצירת המופת שכולם טוענים שהוא, והוא גם פחות טוב לטעמי מסרטיו האחרים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s