לינקולן: ובכל זאת נוע תנוע

היו רגעים בסרט (הארוך) הזה שכבר כמעט הרמתי ידיים. למשל: סצינה בה לינקולן לוקח את בנו (ג'וזף גורדון לוויט. תפקיד קטן ומצוין) עימו העירה. לינקולן עצמו נכנס לתוך בית-חולים, לביקור פצועים, והבן נשאר בחוץ. הוא מתחיל לעקוב אחרי עגלה המובילה אברי גוף מדממים. לינקולן יוצא והא ובנו מתעמתים בעניין גיוס לצבא: הבן מתעקש להתגייס, הוא מרגיש שזו חובתו כאדם. לינקולן מתנגד. הוא לא רוצה לאבד את בנו. הויכוח הזה נתמך בהצגות משחק מצוינות של שני השחקנים. יש בו, לרגע, קלוז אפ מצמית לב של ג'וזף גורדון לוויט. אבל רק לשנייה. מיד בורח ספילברג מהרגש. כאילו כדי לא לרגש, כאילו כדי לא ללחוץ – דווקא במקום שבו הדמעות היו צריכות להגיע, ספילברג הולך נגד הסרט של עצמו.

ג'וזף גורדון לוויט בתפקיד בנו של לינקולן

ג'וזף גורדון לוויט בתפקיד בנו של לינקולן

הסצינה העוקבת היא סצינת ויכוח בין לינקולן לבין אשתו על אותו נושא. אף אחד מהם לא רוצה לאפשר לבן להתגייס, אבל לינקולן עצמו מבחין בנחישות של הבן ומוכן לוותר, והאם עדיין לא. גם כאן זו סצינה עמוסת רגש, אבל כאן ספילברג חותך בעריכה מהירה בין כמה וכמה זויות צילום, קרובות ורחוקות, ולא מאפשר לי להיות ברגע הזה. לא מאפשר לי לחוות אותו כרגע קורע לב של שני הורים שבעצם מאבדים בן (גם אם לא באופן פיסי,עדיין).

בכל החלק הראשון של הסרט ספילברג כאילו מרפרף על הדמויות. לא יורד לעומקן. יש כאן אין ספור דמויות קרטוניות שמדברות טקסטים אהרון-סורקינים, פוליטיקה פנימית, אבל במקום שאהרון סורקין ("הבית הלבן", זוכה האוסקר על "הרשת החברתית") יודע לתת מקום לאנשים שאומרים את הטקסטים האלו, ספילברג והתסריטאי שלו טוני קושנר מתרכזים במהלכים הפוליטיים המייגעים, ושוכחים להכיר לי את הדמויות האומרות את אותם טקסטים. באופן מפתיע, ספילברג גם כמעט נמנע לחלוטין ממוסיקה בחלק הראשון של הסרט, וזו שכן נמצאת היא כל כך חרישית ולא אפקטיבית. יותר מכך, בחלק הראשון של הסרט הרגשתי שוב את המניפולטיביות הספילברגית, אבל במקום שהיא תהיה לחץ רגשי לא מתון בכלל, היא באה דווקא מהצד התסריטאי של קושנר: הם רצו לדבר על אותה הצעת תיקון החוקה לביטול העבדות. הדרך שבה הצעה הזו עולה לדיון בסרט מאוד לא אלגנטית: יש סצינת חלום (מרשימה כשלעצמה) של לינקולן. אשתו מנסה לפרש את החלום כפשוטו. ואז היא אומרת: אה, לא. זה התיקון לחוקה שאתה רוצה להעביר. משהו מאד לא אלגנטי יש בדרך הזו להעלות את הסיפור המרכזי של הסרט לדיון. ככה התסריט הזה עובד: מעלה את הנושאים שלו לדיון בדרך שרירותית משהו.

מה גם שספילברג נמנע כמעט לחלוטין בחלק הראשון של הסרט מהדבר הזה, נו…קולנוע. רוב הסרט מתרחש בחדרים סגורים, המצלמה ברובה סטטית, ובהיעדר מוסיקה שתיתן קריאת כיוון, ובתוספת עומס מלל פוליטי, העפעפים שלי ביקשו מנוחה.

למעשה, הדבר היחיד שמחזיק את הסרט הזה בחיים בחלק הראשון, והנכס הגדול שלו בכלל, היא הצגת המשחק הנפלאה של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי. הוא הנשיא. הוא הסמכותי. אבל הסמכות הזו מגיעה מתוך מעשים. מתוך ההתנהלות בשטח, ולא מתוך לבישה מדומה של "חליפת האיומים". לינקולן של דניאל דיי לואיס הוא אמנם איש גבוה ומרשים חיצונית, אבל טון דיבורו רך ונעים, ובכל זאת הוא מצליח לעורר כבוד כלפיו בכל אשר ילך. אנשים מכבדים אותו לא רק בגלל התואר שהוא נושא עימו. בטון דיבור שקט ובהליכה מדודה מצליח דיי-לואיס לטעון את הטקסטים שקושנר שם בפיו ביראת כבוד, ולמרות שהוא כאילו איש שקט וחלש, למעשה הוא איש רב עוצמה, דווקא מתוך השקט הנפשי הזה.

אור האומה. דניאל דיי לואיס בתפקיד "לינקולן".

אור האומה. דניאל דיי לואיס בתפקיד "לינקולן".

ואיפשהו בחלק השני של הסרט יש סוויץ'. ספילברג כאילו העיף לעצמו סטירה, והסרט מתחיל לקבל קצב. תאריך ההצבעה מתקרב, העריכה הופכת ליותר קצבית, המצלמה מתחילה לזוז, המוסיקה מתחילה להכריז על נוכחותה, המתח מתחיל לעלות. למרות שתוצאות ההצבעה ידועות מראש (בכל זאת, אנחנו כבר יודעים שאין עבדות בארה"ב), הדרך שבה ספילברג עורך את אותה סצינת הצבעה גורלית היא פשוט מלאכת מחשבת של מתח קולנועי כביר. זה מתחיל בעצם כששעון הזמן מתחיל ללחוץ על לינקולן. אנשי אמונו מתחילים לעשות תרגילים פוליטיים יותר ויותר מניפולטיביים, ולינקולן עצמו נדרש לתרגיל הפוליטי האולטימטיבי – לשקר, או להחביא חלק מהאמת, כדי להשיג את המטרה היותר נעלה. וזה הקשר של הסרט לימינו אנו – הדמוקרטיה, אז, כמו היום, היא לא מכשיר שליטה מושלם. אבל היא הדרך הנכונה ביותר, לפי ספילברג את קושנר, הצודקת ביותר, גם אם בבסיסה עומדים תרגילים מלוכלכים מאוד.

ואז, כשמגיעה ההצבעה עצמה – זו סצינה ארוכה של קולנוע כביר. רגש מתפרץ של מתח שהצטבר (גם באותם רגעים, ובכן, משעממים, של החלק הראשון) – הכל מתנקז אל אותו רגע קולנועי מופלא. ואז יש עוד אפילוג: הדרך שבה ספילברג מביים את מותו (אני מקווה שזה לא ספוילר בשבילכם. לינקולן נרצח) היא מופת של עדינות, יופי וחוכמה קולנועית. לינקולן פשוט צועד אל היציאה. היציאה מהבית הלבן. היציאה מחייו. ואז הנאום. מורשתו של לינקולן. האדם, והסרט.

"לינקולן" של ספילברג הוא לא קולנוע גדול. אבל יש בו גדולה ברגעים מסוימים. גדולה שמגיעה מתוך התמסרות מוחלטת של היוצרים למסר. וגם אם בחלקים של הסרט הם לא בשיאם, בחלקים אחרים של הסרט הם מכסים על החסרונות שלהם, מפצים על אותם רגעים לא מוצלחים, כדי ליצור סרט שבסופו של דבר כן מרומם נפש, רגשית ואינטלקטואלית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “לינקולן: ובכל זאת נוע תנוע

  1. כך או כך, ברור שהאוסקר מגיע לסרט הזה יותר מאשר לסרט ארגו. זה סוג של סרט שבשבילו נוצרה תעשיית הסרטים ומגיע גם לסרט וגם לשפילברג אוסקר על כך.

  2. מסכים לגמריי….החצי השני מפצה על התחלה מעייפת שועלים. טעם מצויין איתן ! ממליץ לך גם על אתר RYM לבנות רשימות המלצות\ ביקורות מהנות… ולגמרי לגמרי ארגו הוא אכזבה כזוכה אוסקר (מעייףףף), כאשר לגמרי – לינקולן, ג'נגו ואופטימיות (של ראסל) טובים BY FAR מהאחרים המייגעים\ קיטשיים.

    ממליץ לכולם לראות (שוב גם) את לופר ו"פרחי המלחמה" הסיני. הטובים לשנת 2012, ביחד עם ג'נגו ואת המשגיחים בישראל – מאוד אהבתי גם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s