גופו 2013: המועמדויות

אוסקר שמוסקר. היינו. ראינו. אני משאיר את סיקור האוסקר לאתרים אחרים, מוכשרים וידענים יותר ממני. אני מחפש סרטים אחרים בפרסי אקדמיות אחרות. אתמול התפרסמו המועמדויות לפרס הגופו, פרס האקדמיה הרומנית לקולנוע. לפני שאני אסקור כאן את המועמדים העיקריים, כולם סרטים שהייתי רוצה לפגוש בהם בעתיד, אני חייב לציין שהרשימה שהתפרסמה אתמול ברומניה מספקת שוק אחד מרכזי: זוכה פרסי המשחק והתסריט בפסטיבל קאן בשנה שעברה, סרטו האחרון והעוצמתי של כריסטיאן מונג'יו, "מעבר לגבעות", הסרט של הבמאי שלקח את דקל הזהב בפסטיבל קאן על "4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים" ב-2007, הסרט שמבקר את הכנסייה בצורה כל כך חריפה, הסרט חורך הקרביים הזה – הסרט הזה לא קיבל אפילו מועמדות אחת. נאדה. אבל מסתבר שזה קרה לבקשתו של הבמאי עצמו. למרות שסרטו עומד בקריטריונים של האקדמיה הרומנית, הבמאי ביקש שלא להתחרות. מהמעט שהצלחתי לגרד, העיתונות הרומנית מבקרת את מונג'יו על בחירתו לא להתחרות. הם אומרים שבעיניו הוא כבר גדול מדי לשוק הרומני. הוא מכוון רק לשוק הבינלאומי. לא הצלחתי למצוא תגובה או הסבר של הבמאי עצמו. כמו כן, האקדמיה הרומנית לא מצאה מספיק שחקניות שנתנו הופעות ראויות לדעתה, ולכן השנה בוטלה הקטגוריה של השחקנית הראשית (ב"מעבר לגבעות" יש שתי שחקניות ראשיות מצוינות. שתיהן לקחו פרס בקאן. אבל הסרט, כאמור, לא מתמודד).

אבל הסרטים שכן מאכלסים את הרשימה מצביעים על רתיעה של האקדמיה הרומנית מהסרטים הקשים האלו, וחיפוש אחרי קשר ישיר יותר עם הקהל, חיזוק מגמת ההומור בקולנוע. בעשור האחרון הקולנוע הרומני הפורח הוכיח שבצד סיפורים אנושיים עצומי רגשות יש להם גם הומור ממזרי. והשנה הם מחזקים את המגמה הזו.

ואלו הסרטים העיקריים המועמדים לפרס הגופו הרומני ב-2013: להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע אירי: גבעת עולי הרגל

האמת – יש בסרט הזה כמה וכמה דברים שמאוד קל להעריך. יש כאן שילוב לא שגרתי בין סרט מתוסרט ומשוחק לעילא לבין סגנון דוקומנטרי. יש כאן עקשנות במעקב אחרי שגרת חיים לא קלה. ויש כאן איזושהי דבקות במטרה. אבל יש גם שעמום גדול.

"גבעת עולי הרגל" היה צריך להיות סרט של עשרים דקות. מקסימום חצי שעה. אבל הוא נמשך כשעה וחצי. יותר מחצי מזמן הסרט מוקדש למעקב אחרי גיבור הסרט רועה את צאנו, חולב את פרותיו, ועוסק בתיקונים שונים בחווה שלו. לבד. הוא רווק בן 40, גר עם אביו החולה (אימו נפטרה מזמן). מדי פעם הוא קופץ לפאב המקומי. מדי פעם בא אליו בחור צעיר (ונודניק) לביקור. אבל ברוב הזמן הוא מטפל בפרותיו לבד. והלבד הזה נמשך שעה וחצי. וזה קצת יותר מדי.

רועה פרות לבד. בגבעת עולי הרגל.

רועה פרות לבד. בגבעת עולי הרגל.

החוט הסיפורי של הסרט הזה להמשיך לקרוא

סזאר 2013: ובכל זאת, אהבה

קודם כל, יש משהו שאני לא מבין. ישבתי הערב בבית וראיתי את טקס פרסי הסזאר. מכיוון שאף אחד מהערוצים הצרפתיים שהוט מביאים אלי הביתה (בתשלום, או לא בתשלום) לא שידר את הטקס בשידור ישיר, חיפשתי (ומצאתי) באינטרנט את השידור הישיר בסטרימינג, ישר מהמקור, מאתר הבית שמשדר את הטקס, האתר של קאנאל פלוס. ישבתי וראיתי, וגם עם הצרפתית המוגבלת שלי נהניתי מחלק מהבדיחות, ומחלק לא. היה טקס קצת יגע, אבל גם נחמד ומשעשע לעתים. היה, למשל, רגע שבו עלו לבמה כמה אנשים שזכו בפרס העיצוב האמנותי, וכל אחד מהם רצה להגיד את תודותיו. בצרפת, ובעצם בכל שאר העולם שהוא לא ארה"ב, לא נוהגים להעלות מוסיקה על גבי דברי התודות ובכך לגרש אותם בגסות. ומצד שני, אם ארבעה אנשים יודו כל אחד לכל העולם, הטקס באמת לא ייגמר. אז המנחה העיר בהתחלה בעדינות שכדאי לקצר. ואז, כשכל אחד באמת התחיל להודות לכולם, הוא התחיל לחתוך את הבמה במהירות. על קורקינט. משעשע.

כלומר, היתה חוויית צפייה מעניינת, כשהמתח עולה ככל שהטקס מתקדם. ואז, כשהגענו לנקודת ההכרעה – החשכת מסך. יש אולי איזשהו גבול לכמות הזמן שאני יכול לקבל סטרימינג בחינם. ניסיתי לרפרש, ניסיתי לסגור את האינטרנט ולפתוח מחדש, ניסיתי למצוא אתרי סטרימינג אחרים – אך לשווא. עקבתי אחרי לייב בלוגינג של אתרים אחרים שעקבו אחרי השידור הישיר בחצי השעה האחרונה שלו, והתוצאות השנה הן מעניינות למדי.

ראשית, המפסיד הגדול הוא להמשיך לקרוא

חלודה ועצם: סרט פיסי

נתחיל מהשורה התחתונה: מבין כל מבחר הסרטים שעומדים לרשות צרכני הקולנוע בישראל היום, "חלודה ועצם" הוא מהאיכותיים והמעניינים שיש כרגע, והוא מספק כשעתיים של דרמה אפקטיבית, מרגשת, וגם אינטלגנטית.

וזה לא שאין לי תלונות לבמאי. וזה לא שאין לי השגות כלפי הסרט הזה (ואני עוד אדבר על זה). אבל הסך הכל הכללי מתגבש לכדי סרט שמאוד כדאי לראות.

ז'אק אודיאר הוא מסוג הבמאים שאפשר לסמוך עליהם. הוא לא עושה הרבה סרטים, אבל כמעט כולם הופצו בישראל.למעשה, מאז שנת 1996, "חלודה ועצם" הוא הסרט החמישי שאודיאר מביים, והוא הסרט החמישי שמופץ כאן בישראל. כל הסרטים שלו זכו להילולי הביקורת, וגם להצלחה קופתית ניכרת. הוא מסוג הבמאים שאתה יודע שיספק לך סרט שוטף, זורם ללא הפרעה, הצגות משחק יוצאות דופן באיכותן, סיפורים מעניינים וסוחפים – בקיצור: גם סרטי איכות, וגם בידור עשוי היטב. אבל הוא כל הזמן עובר ליד. הוא כל הזמן מייצר סרטים שהמבקרים מאוד אוהבים גם בגלל שהם עשויים טוב מאוד, אבל גם בגלל שהם כמעט יצירות מופת. כמעט. עוד סרט אחד. עוד מעט הוא יביא אותה בסרט באמת גדול. והעוד מעט הזה לא מגיע אף פעם. זה כבר היה מאוד קרוב בסרטו הקודם, "נביא", דרמת בית סוהר עם מסר מעט שקוף בדבר השתלטות האיסלאם על אירופה, אבל עם דרמה עצומת רגשות. "נביא" היה סרט שבאמת קירב את אודיאר אל אותה יצירת מופת. והוא אפילו היה קרוב לאוסקר. ולכן נדמה ש"חלודה ועצם" הוא אולי צעד אחורה. התגובות שהסרט הזה עורר בפסטיבל קאן של השנה שעברה היו מעורבות. להערכתי, זה לא בגלל שהסרט לא טוב. גם כאן, ז'אק אודיאר לגמרי בפורמה. אבל גם כאן, כמו באותו "נביא", יש לאודיאר מניירות שהוא לא מצליח להיפטר מהן. כמה חסרונות קטנים שמאפילים על התוצאה הסופית. ולמרות שהאפקט הכללי מרשים לגמרי, זו אולי האכזבה שאודיאר לא סיפק את יצירת המופת שכולם רוצים לראת – זו אולי היתה הנימה המאוכזבת שגרמה לתגובה המעורבת. אבל צריך לומר ביושר: הבו לי עוד מיצירות המופת הפגומות האלו. הן שוות הרבה יותר מהרבה סרטי זבל שמציפים את המסכים שלנו.

למעשה במהלך הצפייה בסרט חשבתי כל הזמן מה היה קורה אם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע אירי: מה שריצ'ארד עשה

אז עכשיו אני מרגיש יותר טוב. אז כל הפסטיבל הבריטי הלך פייפן בגלל ההצטננות שלי. ועכשיו יש פסטיבל סרטים מאירלנד בסינמטקים. לפחות אני אראה כמה סרטים אירים. וסרט הפתיחה הוא "מה שריצ'ארד עשה". וואחד סרט פתיחה.

לני אברהמסון. כדאי לזכור את השם הזה. עד היום לא ידעתי מי זה. אבל אחרי שראיתי את "מה שריצ'ארד עשה", סרטו השלישי כבמאי (וסרטו הראשון שאני רואה) אני בטוח שעוד נשמע הרבה על הבמאי הזה. וטיול קטן באינטרנט מגלה שסרטו הבא של הבמאי כבר נמצא בצילומים, והפעם בהשתתפות שחקנים מפורסמים ומצוינים: מייקל פאסבינדר ומגי ג'ילנהול. ויותר מזה, ממש השבוע קראתי ש"מה שריצ'ארד עשה" נרכש להפצה בארה"ב, כך שהבמאי הזה כנראה מתחיל לעשות לעצמו שם על פלטפורמות רציניות. ולפי הסרט הזה, מגיע לו.

אני מניח שהאמריקאים ראו ב"מה שריצ'ארד עשה" את האנטי-תזה לכל סרטי הנוער האמריקאים. החצי הראשון של הסרט הוא החופשי יותר, זה שפחות נצמד לסיפור. לא קורה בו הרבה, אבל יש בו הרגשת מציאות חזקה מאוד. מדובר בסך הכל בחבורת בני נוער מתפננים. וריצ'ארד, הנער המוצלח, במרכז. הם יוצאים לבלות. הם שותים. הם מדברים. הם צוחקים. ריצ'ארד, גיבור הסרט, גם פוגש בחורה, וסיפור אהבה יפה מתפתח. אבל שום דבר ממשי לא קורה. הרי אם זה היה סרט אמריקאי, הוא כבר מזמן היה מתדרדר למחוזות הגסים והוולגרים של "אמריקן פאי". אבל זה סרט אירופי. מנומס כזה. מחויך ונעים הליכות. נעים וחביב. עד שריצ'ארד עושה את מה שהוא עושה. וזה לא מגיע פתאום. יש ללני אברהמסון הבמאי יכולת להוביל את הסיפור בטבעיות ובהדרגתיות. תערובת של תסכול ואדי אלכוהול מביאים את ריצ'ארד, ברגע אחד של איבוד שליטה, לעשות מעשה שאין ממנו חזרה. והחצי השני של הסרט הוא התמודדותו של ריצ'ארד עם ההשלכות של אותו מעשה.

זה ריצ'ארד. הוא צריך לחיות עם מה שהוא עשה.

זה ריצ'ארד. הוא צריך לחיות עם מה שהוא עשה.

ולני אברהמסון הבמאי עוקב ב להמשיך לקרוא

גויה 2013: פוליטיקה, מציאות, ואגדה

הלילה התקיים בספרד טקס פרסי הגויה, פרס האקדמיה הספרדית לקולנוע. הטקס הקצת ארוך מדי (שלוש שעות ורבע) עירב איכפתיות וביקורת חברתית ופוליטית עם ערב חלומי ואגדתי שכמעט ונקטע בהפתעה.

הסרט שהוביל במספר המועמדויות הוא גם הסרט שזכה במספר הפרסים הגדול ביותר, אבל לא לפני שעבר כמה התקפי לב. "שלגיה", הסרט האילם בשחור לבן של פאבלו ברחר היה מועמד ל-18 פרסים, והוא זכה ב-10 מתוכם. אורך הטקס קצת הקהה את הרושם, אבל מעקב אחרי חלוקת הפרסים לאורך הטקס גילה מגמה ברורה של העדפת "שלגיה". ואז, לקראת הסוף, נותרו שני פרסים לחלק: פרס הבימוי, ופרס הסרט הטוב ביותר. ופרס הבימוי הלך ל… להמשיך לקרוא

חופשה נעימה: סרט עייף

יש משהו מאוד לא ברור בהתנהלות של הסרט הזה. זו היתה אמורה להיות קומדיה מטורפת. במקום זה, זה סרט די עגמומי. זה היה אמור להיות סרט די סוחף ומהיר. במקום זה "חופשה נעימה" מתנהל די בעצלתיים. זה היה אמור להיות סרט חכם, במקום זה יש בתסריט חורים עצומים.

להבנתי, "חופשה נעימה" בא להעיר משהו על המשיכה האירוטית שלנו לדם ולאלימות. עד כמה אנחנו מצקצקים בלשוננו כאשר אנו רואים בחדשות עוד מקרה של אלימות במשפחה, אבל אנחנו רצים לראות עוד סרט של טרנטינו עם רוק נוזל מהפה. אם זה שם, רחוק מאיתנו, אז זה סקסי. אם זה קרוב אלינו, אז זה מחריד.

אבל "חופשה נעימה" הוא סרט מקרטע. כקומדיה הוא לא ממש מספק את הסחורה. וגם כסרט שיש לו מה להגיד הוא לא מספק את הסחורה.

הו, עצוב. לפחות יש כלב בסרט. "חופשה נעימה".

הו, עצוב. לפחות יש כלב בסרט. "חופשה נעימה".

בגדול, זה סיפורו של זוג שנמצא עדיין בשלב זיקוקי הדי-נור. הם מתלהבים מהאהבה שלהם, ויוצאים לשבוע של טיול ברחבי אנגליה עם קראוואן נגרר. בדרך (די בהתחלה, האמת) הם דורסים מישהו. ו להמשיך לקרוא