כוננות עם שחר: פטריוטיות עם מחיר

קת'רין ביגלו היא במאית שאני באופן קונסיסטנטי נפנפתי את סרטיה מעלי במשך הרבה שנים. הבנתי שהיא במאית סרטי אקשן שעושה עבודה מקצועית, אבל מכיוון שסרטי אקשן אינם סוגה שאני מעדיף, פשוט לא הלכתי לראות את הסרטים שלה. ואז הגיע "מטען הכאב". סרט שקיבל כל כך הרבה ביקורות טובות עד שהבנתי שיש פה יותר מסתם אקשן. ואכן ראיתי ונכבשתי. מדובר לא רק בבמאית שיודעת לייצר מתח ולביים אקשן, אלא גם באדם עם השקפת עולם מנוסחת היטב. מישהי שלהבנתי מגיעה מהצד הפוליטי-ימני של המפה. מישהי שבאה עם אצבע לעין לכל השמאלנים יפי-הנפש האלו (לטעמה) ואומרת להם: 'סתמו את הפה כבר, אתם שמורידים את המורל של אמריקה הגדולה. אתם שקוראים כל הזמן להוציא את חיילינו הגיבורים מעירק. הצבא האמריקאי נמצא בעירק כדי לעשות עבודה חשובה. וכן, אני יודעת שמלחמה זה עסק מלוכלך, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הזו, ועדיף שאלו יהיו בחורינו המובחרים.

ואז הסרט זכה באוסקר. הסרט הקטן וה(יחסית) צנוע לקח את האוסקר מהיד של הסרט הכי יקר והכי מצליח בהסטוריה ("אוואטר"). וקת'רין ביגלו הפכה לאישה הראשונה בהסטוריה שזוכה בפרס אוסקר לבימוי. ואני מאוד שמחתי בשמחתה. אבל מה עכשיו?

פטריוטיות. "כוננות עם שחר"

פטריוטיות. "כוננות עם שחר"

עכשיו ביגלו כבר לא מגיעה כאנדרדוג. עכשיו היא מגיעה עם אוסקר ביד. עכשיו כבר הציפיות בשמיים. והיא גם מביאה איתה את כנדוניה את התסריטאי שכתב את התסריט של אותו סרט זוכה אוסקר. והרי זה כבר ידוע שאת הסרט הזה ישווקו כפרויקט של "הצוות שהביא לכם את זוכה האוסקר 'מטען הכאב'". ויותר מכך: קת'רין ביגלו ומארק בואל התסריטאי יצאו למסע שמטרתו לעשות סרט על מצוד בלתי נגמר אחרי הטרוריסט המפורסם בעולם. איך אפשר לעשות סרט שמהלל את הגבורה האמריקאית כשבעצם היא נכשלת מלתפוס את אותו רב מרצחים, ויותר מכך, איך אפשר לעשות סרט על נצחון הרוח האמריקאית כשפעם אחר פעם פיגוע טרור המוני מכה (בלונדון, בספרד, ואפילו בבסיס צבאי אמריקאי בסעודיה)?

מארק בואל וקת'רין ביגלו כתבו ועשו סרט על הנחישות האמריקאית בחיפוש אחרי הצדק: מציאת ושפיטת הסמל של הרוע המוחלט. ואז קרה להם נס: המסע הזה, הארוך הזה, מלא הייסורים הזה, עם כמה נצחונות קטנים ועם כמה מכות כואבות – המסע הזה השתלם. מצאו את בין-לאדן. הרגו אתו. הרגשת נצחון. ואז נוספה קומה נוספת לסרט הזה. קתרזיס. הצלחה.

אבל ביגלו את בואל הם אנשים חכמים. הם יודעים גם לתת את הצד השני. את ההבנה שמלחמה היא עבודה מלוכלכת, ויש לה מחיר. ב"מטען הכאב" זה ניכר בסצנות לקראת סוף הסרט, בסופרמרקט. איך אותו אדם שיכול להחליט בשניה, תחת תנאי לחץ עצומים, איזה חוט לחתוך ומה בדיוק לעשות – איך אותו אדם מתלבט ארוכות איזה קורנפלקס להכניס לעגלה.  וכאן, ב"כוננות עם שחר", הם נותנים לנו את מאיה. הדמות שכל חייה מוקדשים למצוד אחר השטן. אחרי בין לאדן. אין לה חיים מלבד הגנה על המולדת מפני אותו רוע מוחלט. ובסוף, מה?! אז תפסת אותו, ומה עכשיו?!

אבל עוד לפני כן, יש סרט שלם. יש להמשיך לקרוא