כוננות עם שחר: פטריוטיות עם מחיר

קת'רין ביגלו היא במאית שאני באופן קונסיסטנטי נפנפתי את סרטיה מעלי במשך הרבה שנים. הבנתי שהיא במאית סרטי אקשן שעושה עבודה מקצועית, אבל מכיוון שסרטי אקשן אינם סוגה שאני מעדיף, פשוט לא הלכתי לראות את הסרטים שלה. ואז הגיע "מטען הכאב". סרט שקיבל כל כך הרבה ביקורות טובות עד שהבנתי שיש פה יותר מסתם אקשן. ואכן ראיתי ונכבשתי. מדובר לא רק בבמאית שיודעת לייצר מתח ולביים אקשן, אלא גם באדם עם השקפת עולם מנוסחת היטב. מישהי שלהבנתי מגיעה מהצד הפוליטי-ימני של המפה. מישהי שבאה עם אצבע לעין לכל השמאלנים יפי-הנפש האלו (לטעמה) ואומרת להם: 'סתמו את הפה כבר, אתם שמורידים את המורל של אמריקה הגדולה. אתם שקוראים כל הזמן להוציא את חיילינו הגיבורים מעירק. הצבא האמריקאי נמצא בעירק כדי לעשות עבודה חשובה. וכן, אני יודעת שמלחמה זה עסק מלוכלך, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הזו, ועדיף שאלו יהיו בחורינו המובחרים.

ואז הסרט זכה באוסקר. הסרט הקטן וה(יחסית) צנוע לקח את האוסקר מהיד של הסרט הכי יקר והכי מצליח בהסטוריה ("אוואטר"). וקת'רין ביגלו הפכה לאישה הראשונה בהסטוריה שזוכה בפרס אוסקר לבימוי. ואני מאוד שמחתי בשמחתה. אבל מה עכשיו?

פטריוטיות. "כוננות עם שחר"

פטריוטיות. "כוננות עם שחר"

עכשיו ביגלו כבר לא מגיעה כאנדרדוג. עכשיו היא מגיעה עם אוסקר ביד. עכשיו כבר הציפיות בשמיים. והיא גם מביאה איתה את כנדוניה את התסריטאי שכתב את התסריט של אותו סרט זוכה אוסקר. והרי זה כבר ידוע שאת הסרט הזה ישווקו כפרויקט של "הצוות שהביא לכם את זוכה האוסקר 'מטען הכאב'". ויותר מכך: קת'רין ביגלו ומארק בואל התסריטאי יצאו למסע שמטרתו לעשות סרט על מצוד בלתי נגמר אחרי הטרוריסט המפורסם בעולם. איך אפשר לעשות סרט שמהלל את הגבורה האמריקאית כשבעצם היא נכשלת מלתפוס את אותו רב מרצחים, ויותר מכך, איך אפשר לעשות סרט על נצחון הרוח האמריקאית כשפעם אחר פעם פיגוע טרור המוני מכה (בלונדון, בספרד, ואפילו בבסיס צבאי אמריקאי בסעודיה)?

מארק בואל וקת'רין ביגלו כתבו ועשו סרט על הנחישות האמריקאית בחיפוש אחרי הצדק: מציאת ושפיטת הסמל של הרוע המוחלט. ואז קרה להם נס: המסע הזה, הארוך הזה, מלא הייסורים הזה, עם כמה נצחונות קטנים ועם כמה מכות כואבות – המסע הזה השתלם. מצאו את בין-לאדן. הרגו אתו. הרגשת נצחון. ואז נוספה קומה נוספת לסרט הזה. קתרזיס. הצלחה.

אבל ביגלו את בואל הם אנשים חכמים. הם יודעים גם לתת את הצד השני. את ההבנה שמלחמה היא עבודה מלוכלכת, ויש לה מחיר. ב"מטען הכאב" זה ניכר בסצנות לקראת סוף הסרט, בסופרמרקט. איך אותו אדם שיכול להחליט בשניה, תחת תנאי לחץ עצומים, איזה חוט לחתוך ומה בדיוק לעשות – איך אותו אדם מתלבט ארוכות איזה קורנפלקס להכניס לעגלה.  וכאן, ב"כוננות עם שחר", הם נותנים לנו את מאיה. הדמות שכל חייה מוקדשים למצוד אחר השטן. אחרי בין לאדן. אין לה חיים מלבד הגנה על המולדת מפני אותו רוע מוחלט. ובסוף, מה?! אז תפסת אותו, ומה עכשיו?!

אבל עוד לפני כן, יש סרט שלם. יש עבודת בימוי מעולה. יש יצירת מתח מדויקת למרות שאנו יודעים איך הכל נגמר. יש עבודה אדירה עם מוסיקה ועם פס קול. שימו לב, למשל, שהכל הופך שקט בדיוק לפני שקורה משהו. שימו לב, למשל, שהכל כיפי ורגוע, ואז, תמיד אז, קורה משהו. שימו לב שבחלק האחרון של הסרט, כשחיילינו הגיבורים יוצאים סוף סוף למבצע, איך הסאונד בונה את המתח, איך העריכה מעלה את החרדה, איך הכל מתנקז לרגע אחד שחיכו לו עשר שנים, איך הכל מתפוצץ בנשמה.

ושימו לב גם לאחת, ג'סיקה צ'סטיין. איפה היא התחבאה כל הזמן. בשנתיים האחרונות היא פתאום נמצאת בכל מקום. והיא זוכה לשבחים בכל מקום. פתאום היא ב"העזרה" (עליו היתה מועמדת לאוסקר), "עץ החיים", "ארץ יבשה", "החוב" (הגרסה האמריקאית לסרט הישראלי), "סערת רוחות" (היא מעולה בסרט הזה, אם כי חוסה בצילו של שחקן מעולה אחר – מייקל שאנון), והנה היא שוב ב"כוננות עם שחר". איזו אישה. קשוחה, אסרטיבית, אבל גם נשית ורכה. צ'סטיין מגלמת את מאיה, גיבורת הסרט, בנחישות חסרת פחד, אבל שומרת על שפת גוף רכה. היא יודעת לעמוד על שלה, ועדיין להיות נעימה ומנומסת. ויותר מכך: זה נבנה אצלה בהדרגה במהלך הסרט. בהתחלה היא רק צופה בקולגה שלה מענה את האסירים. צופה ומעכלת. אח"כ היא תצעק על המפקד שלה שייתן לה יותר כוח אדם לביצוע המשימה. בהמשך היא תדפוק על השולחן ברגע התפרצות של רגשות. ובסוף היא תהיה כל כך בטוחה בעצמה (או שזה רק כלפי חוץ) ותאמר, בניגוד להערכות של כל עמיתיה (הגברים): "100 אחוז שהוא שם. 100 אחוז שזה בין לאדן".

בדרך לזהות את הגופה של בין לאדן. איזו אישה, ג'סיקה צ'סטיין.

בדרך לזהות את הגופה של בין לאדן. איזו אישה, ג'סיקה צ'סטיין.

הצוות הזה, ביגלו-בואל-צ'סטיין (וגם ג'ואל אדגרטון האוסטרלי בתפקיד משנה מרשים) – הכל מצטבר לכדי מותחן מורט עצבים עם עליות וירידות, עם שיאים דרמטיים וייאוש מדכא, ועם הרגשת נצחון מהולה בהרהור על ההקרבה שנדרשה. ועם אמביולנטיות – אמונה פטריוטית עמוקה בצדקת הדרך, ועם זאת לא להירתע מלהראות את הצדדים הפחות נעימים שהפטריוטיות הזו דורשת, אם זה עינויי עצירים, או וידוי הריגה של ילדים במהלך אותה פעולה אחרונה.

אני לא חייב להסכים עם קו המחשבה של סרט בשביל לאהוב אותו. "כוננות עם שחר" הוא כזה. אני לא מגיע מהצד הימני של המפה הפולטית, ואני מרגיש שקת'רין ביגלו כן מגיעה משם. אבל אני אוהב את האינטלגנציה שלה. את הכשרון שלה לבנות מתח, ואת הדרך שבה היא מאפשרת לכל המרכיבים הקולנועיים לבנות סרט שמנסח תפיסת עולם מגובשת היטב. סרט מעולה בעיניי, "כוננות עם שחר".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “כוננות עם שחר: פטריוטיות עם מחיר

  1. כתבת בדיוק את מה שאני חושבת. אני רק לא יודעת לנסח את זה כל כך יפה. הערה קטנה: גם ג'ייסון קלרק, בתור הקולגה של מאיה, עושה עבודה נהדרת. גם אותו רואים פתאום בכל מקום. ב"ארץ יבשה" ב"שדות הקטל של טקסס", שניהם עם ג'סיקה צ'סטיין. שחקן נהדר.

  2. דווקא זה זוכה ל 5 ככובים ?!????
    נה, קולנוע מדויק על חשבון סיפור דינמי וחי יותר, אמנם טוב מארגו וכאלה
    אבל לא טוב כמו לופר, המשגיחים, "פרחי מלחמה", ג'אנגו, אופטימיות, ואחרים שיצאו בס וף 2012
    (והרבבה מהם- איחור מוגזם בהגעה לאקרני\ חנויות ישראל)
    The Perks of Being a Wallflower

    Jack Reacher

    Silver Linings Playbook

    Lincoln – Despite a very heavy-dry feel… still some excellent & exciting scenes

    Seven Psychopaths

    A Late Quartet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s