דיוקנה של מארי: מכובד. וזהו.

זה החורף הקשה ביותר שאני עובר בריאותית זה שנים. כבר הצטננתי 4 פעמים השנה. אבל בשבוע שעבר זה היה השיא. אני כבר מרגיש קצת יותר טוב, אבל הגרון עדיין כואב. ואני עדיין משתעל מדי פעם. אבל די, כמה אפשר. יש סרטים שצריך לראות. יש עבודה שצריך לעבוד. ויש חיים שצריך לחיות. אז סחבתי את עצמי היום לקולנוע "לב", שם עלה בסוף השבוע האחרון סרט עלום שם מדנמרק.

——————————————–

זה קצת חשוד בעיניי כשברשימת ההפצה מופיע פתאום, ללא התראה מוקדמת, סרט שלא שמעתי עליו קודם. אני בכל זאת מכיר קצת את עולם הקולנוע. מכיר לפחות את השמות של הסרטים שמסתובבים בפסטיבלים השונים (החשובים בהם, לפחות). על "דיוקנה של מארי" לא שמעתי עד לפני 3 שבועות, אז הופיע פתאום באתר של "לב". ובכל זאת הלכתי לראות את הסרט הזה. אני, הרי, בכל זאת, אוהב דרמות תלבושות. כאלו שמתרחשות בסוף המאה ה-19-תחילת ה-20. העמדת הפנים המחויבת ממוסכמות החברה הנוקשות בזמן ההוא מחייבת הדחקה של רגשות גועשים, מה שרק מחזק את הדרמות. ככל שתדחיק ותבקבק את רגשות האהבה (האסורים, בד"כ) הם רק יתחזקו, וכשהם יפרצו (והם תמיד יפרצו) הם יהיו עצומים יותר.

ו"דיוקנה של מארי" הוא סיפור כזה. על משולש רומנטי. היא אוהבת את בעלה. אבל הוא, שלא באשמתו, מתאכזר אליה. שלא באשמתו, מכיוון שהוא לוקה בנפשו. ברגעיו הצלולים הוא איש נעים הליכות, ואמן דגול ומוערך. ברגעיו העכורים הוא מעליב את כל הסובב אותו, ובעיקר את אוהביו. הוא רואה רק את עצמו. ובתווך – אשתו. האישה שמקריבה את אושרה בכדי לתמוך בבעלה. אבל כשקרן אור חדשה מאירה את חיייה בדמות גבר חלקלק ונעים עליה לבחור אם לדבוק בבעלה המשוגע או לצאת נגד כל מוסכמה חברתית וחוקית וללכת לחיות עם אהובה החדש. וש לזה גם מחיר – היא לא יכולה לקחת את ביתה הקטנה והאהובה איתה.

זהו סיפור עז יצרים. ובילה אוגוסט, הבמאי, מצד אחד, עושה עבודה מכובדת. הוא מקפיד על כל הצד העיצובי, ואכן כל התלבושות, כצפוי, מרהיבות, עיצובי השיער מרשימים, והעיצוב האמנותי מפואר, כנדרש. אבל מצד שני אוגוסט גם בחר בשפה קולנועית מאופקת, שאני אמנם מעריך, אבל באותה נשימה אוגוסט לא מעז ולו פעם אחת ללחוץ על דוושת הדמעות, כאילו התפרצות רגשות היא פשע אמנותי. למעשה, בכל פעם שמגיע רגע רגשי שכזה, בילה אוגוסט נותן טעימה של כ-2-3 שניות, ומיד ממשיך הלאה (וזה בולט בעיקר בסצינות הסקס, שבעצם לא קיים בסרט). וכך יוצא שהסרט כולו הוא קר ומרוחק למדי.

מארי קרויר. יפה אבל עקר.

מארי קרויר. יפה אבל עקר.

השחקנים, כולם, שומרים על להמשיך לקרוא