שבעה פסיכופטים: איזה בלגן

סרטו הקודם של מרטין מקדונה היה יציאה מפתיעה. "ברוז'" היה קומדיית פשע אפקטיבית ומצחיקה, וסוד הצלחתה היה בהנאה הגדולה שהיא שאבה מלצחוק על כל מה שכאילו אסור לצחוק לגביו. מקדונה התגלה כ Insult comic, קומיקאי של העלבות, אבל במקום לצחוק על האנשים הרגילים (בישראלית מצויה: במקום לספר בדיחות על עיראקים ופרסים) הוא בחר לצחוק על נמוכים ושמנים, והוא מאוד נהנה מזה (וזה עבר הלאה, לצופים). הדיאולוגים נורו שם בקצב של מכונת ירייה, והכל התרחש במקום אחד, העיר ברוז', שהיתה כמו הדבק שהדביק את הכל ליצירה אחת מגובשת, אלימה ומצחיקה.

ו"שבעה פסיכופטים", סרטו השני של הבמאי של "ברוז'", הוא אכזבה גדולה.

שבעה פסיכופטים נוסעים למדבר לחפש בדיחה.

שבעה פסיכופטים נוסעים למדבר לחפש בדיחה.

נתחיל מזה שכל הבדיחות הטובות שיש בסרט כונסו כבר אל הטריילר. אם ראיתם את הטריילר וצחקתם, אני ממליץ שתעצרו שם: זה כל מה שיש בסרט. הדיאלוג על "עין תחת עין", והסירוב של כריסטופר ווקן להרים ידיים מול איום רובה. זה סיכום הרגעים המוצלחים מבחינת דיאלוג בכל השעתיים של הסרט. וכשהנקודה הכי חזקה של הבמאי הזה לוקה בחסר לא נשאר הרבה.

לא באמת הבנתי להמשיך לקרוא