חלודה ועצם: סרט פיסי

נתחיל מהשורה התחתונה: מבין כל מבחר הסרטים שעומדים לרשות צרכני הקולנוע בישראל היום, "חלודה ועצם" הוא מהאיכותיים והמעניינים שיש כרגע, והוא מספק כשעתיים של דרמה אפקטיבית, מרגשת, וגם אינטלגנטית.

וזה לא שאין לי תלונות לבמאי. וזה לא שאין לי השגות כלפי הסרט הזה (ואני עוד אדבר על זה). אבל הסך הכל הכללי מתגבש לכדי סרט שמאוד כדאי לראות.

ז'אק אודיאר הוא מסוג הבמאים שאפשר לסמוך עליהם. הוא לא עושה הרבה סרטים, אבל כמעט כולם הופצו בישראל.למעשה, מאז שנת 1996, "חלודה ועצם" הוא הסרט החמישי שאודיאר מביים, והוא הסרט החמישי שמופץ כאן בישראל. כל הסרטים שלו זכו להילולי הביקורת, וגם להצלחה קופתית ניכרת. הוא מסוג הבמאים שאתה יודע שיספק לך סרט שוטף, זורם ללא הפרעה, הצגות משחק יוצאות דופן באיכותן, סיפורים מעניינים וסוחפים – בקיצור: גם סרטי איכות, וגם בידור עשוי היטב. אבל הוא כל הזמן עובר ליד. הוא כל הזמן מייצר סרטים שהמבקרים מאוד אוהבים גם בגלל שהם עשויים טוב מאוד, אבל גם בגלל שהם כמעט יצירות מופת. כמעט. עוד סרט אחד. עוד מעט הוא יביא אותה בסרט באמת גדול. והעוד מעט הזה לא מגיע אף פעם. זה כבר היה מאוד קרוב בסרטו הקודם, "נביא", דרמת בית סוהר עם מסר מעט שקוף בדבר השתלטות האיסלאם על אירופה, אבל עם דרמה עצומת רגשות. "נביא" היה סרט שבאמת קירב את אודיאר אל אותה יצירת מופת. והוא אפילו היה קרוב לאוסקר. ולכן נדמה ש"חלודה ועצם" הוא אולי צעד אחורה. התגובות שהסרט הזה עורר בפסטיבל קאן של השנה שעברה היו מעורבות. להערכתי, זה לא בגלל שהסרט לא טוב. גם כאן, ז'אק אודיאר לגמרי בפורמה. אבל גם כאן, כמו באותו "נביא", יש לאודיאר מניירות שהוא לא מצליח להיפטר מהן. כמה חסרונות קטנים שמאפילים על התוצאה הסופית. ולמרות שהאפקט הכללי מרשים לגמרי, זו אולי האכזבה שאודיאר לא סיפק את יצירת המופת שכולם רוצים לראת – זו אולי היתה הנימה המאוכזבת שגרמה לתגובה המעורבת. אבל צריך לומר ביושר: הבו לי עוד מיצירות המופת הפגומות האלו. הן שוות הרבה יותר מהרבה סרטי זבל שמציפים את המסכים שלנו.

למעשה במהלך הצפייה בסרט חשבתי כל הזמן מה היה קורה אם להמשיך לקרוא