אז אחרי "הסיפור של יוסי" העגמומי-אך-מרגש איתן פוקס החליט לקחת הפסקה. כלומר, הוא מיד עשה סרט נוסף, אבל הוא לקח הפסקה. "בננות" הוא סרט של הפסקה. של לעצור את החיים ופשוט להנות. לכייף. לא לחשוב יותר מדי. לא להתפלסף על החיים, על פוליטיקה, על צדק חברתי, על מה נכון או לא נכון. "בננות" זה סרט על ללכת עם הלב, להוריד את כל המסכות, לא לחשוב לכמה דקות, ופשוט לשיר שיר. לא להיט עצום. לא משהו שיכבוש את כל המצעדים בעולם. סתם שיר שיבטא שמחה רגעית, שיר שישמח לבבות. שלי ושל אחרים.
"בננות" הוא לא סרט של תסריט או של משחק. "בננות" מקבץ אליו כמה וכמה שחקנים מצוינים, אבל לאף אחד מהם אין באמת דמות לעבוד איתה. אין כאן התפתחות של דמויות, תפניות תסריטאיות מפתיעות, או רגעים עוצרי נשימה. אבל מה שיש כאן זה צוות של הרבה אנשים שהחליטו כאיש אחד (כמעט) לשחרר. פשוט לבוא ולכייף. לשיר. לרקוד. ללכת על האוטנתי, לפני שכל התעשייה מקלקלת. לפני שכותבים ומנתחים ומפיקים ומעמיסים טונות של יחסי ציבור על משהו קטן שבא מהלב. זה סיפור על אנשים פשוטים שרוצים לרגע לעצור ולבטא את עצמם נקי, בלי כל החארטה. וזה עובר לגמרי.

צבעוני, משוחרר, כיפי. "בננות"