תרז: כפית סוכר לכוס התרעלה

זה הסרט החדש עם ההיא מ"אמלי". זה הסרט האחרון בחייו של קלוד מילר, במאי ידוע ומכובד. זה סרט שמגיע עם ייחוס מכובד: הוא היה סרט הנעילה של פסטיבל קאן בשנה שעברה. אבל מסתבר שכל זה לא אומר דבר על איכותו של הסרט.

זה לא שהסרט הזה רע לטעמי. אבל יש כאן איזושהי נפילת סוכר. משהו כאן נינוח מדי.

"תרז" הוא סרט שמנסה להתחקות אחר מקורות הרוע האנושי. אבל במקום הקולנוע חמור הסבר וחסר הרחמים של מיכאל האנקה, העוסק באותם נושאים בדיוק ("משחקי שעשוע", "מחבואים", "סרט לבן"), קלוד מילר, בסרטו האחרון, מביים ברוגע ובשקט מתקתק סרט תלבושות. זה נחמד, מרשים אפילו, אבל חסר תוקף רגשי ורעיוני.

אודרי טוטו היא תרז

אודרי טוטו היא תרז

אודרי טוטו היא תרז. ב להמשיך לקרוא

תופעות לוואי: קפיטליזם הורג

ברוך שובך, סטיבן סודרברג. אתה בעצם מעולם לא הלכת. אבל זה עשור אתה מסתובב במדבר הקולנועי. מנסה. בודק. עושה סרטים נסיוניים וסרטים שמכוונים לקהל הרחב. הנסיוניים אוונגרדיים מדי, וההוליוודיים לא באמת החזיקו מים. כבר חשבנו שהילד הכשרוני עם מגע הקסם איבד את זה. ברוך שובך לכושר, סטיבן סודרברג.

אם לומר את האמת, סודרברג ממשיך להסתובב סביב אותה נקודה כבר כמה שנים. יש לסודרברג איזשהו עניין עם קפיטליזם. הוא חוזר לנושא הזה שוב ושוב: למשל ב"חברה בתשלום", סרטו הסמי-נסיוני, בו הוא הביא שחקנית פורנו, סשה גריי, לתפקיד הראשי. הדיונים (המרובים מאוד מאוד מאוד) בסרט הזה התייחסו לתיאבון האין-סופי של האמריקאים לכסף. באותה שנה היה גם את "המודיע!", קומדיה שלא הצחיקה אותי על אדם שמנסה לחשוף שחיתויות בקונגולמרט גדול (רק שלא בטוח מי שקרן גדול יותר: חברת האם, או הוא עצמו, תאב פרסום שכמותו). לפני שנתיים היה "התפשטות", סוג של מותחן מפוזר על וירוס קטלני שמתפשט בעולם כתוצאה מתאוות בצע. וגם "מג'יק מייק", סרט החשפנים מהשנה שעברה התרכז בכסף. בשיטה.

הכל נמצא גם כאן, בסרטו החדש. אבל הפעם הכל מהודק יותר. מותח יותר. מעניין יותר. סוחף יותר. "תופעות לוואי" מ להמשיך לקרוא

רומנים מתחלקים לשניים

הערב התקיים ברומניה טקס חלוקת פרסי הגופו – פרס האקדמיה לקולנוע שלהם.  ניסיתי איכשהו לתפוס את שידור הטקס בסטרימינג. הצלחתי רק חלקית. למעשה ראיתי רק חלק קטן מהטקס. אבל הספקתי לראות כמה דברים שכדאי לציין:

הטקס היה ארוך למדי ובין פרס לפרס עבר הרבה זמן מת (במיוחד לאחד כמוני, שלא מבין את השפה)

גם ברומניה, כמו בישראל, הם חולים במחלת הפרובינציאליות. בקטע שאני ראיתי עלה על הבמה אחד הספונסרים של הטקס כדי לומר כמה מילים. על הבמה באותו הרגע היה מנחה הערב, ומגישי הפרס המתחלפים, שהפעם היו ילדים קטנים. הצרה היא שהספונסר היה אמריקאי שלא דיבר רומנית. והילדים לא דוברים אנגלית. כשמנחה הערב פנה אל אחד הילדים וביקש ממנו לומר לאורח המכובד מילה באנגלית, הילד פלט "בונז'ור". בצרפתית.

הספקתי גם לראות את החלק בטקס שהוקדש לזכר אנשי הקולנוע הרומנים שהלכו השנה לעולמם. הסרטון עוצב במסורת "מלחמת הכוכבים", כאשר על המסך נראים רק שמות האנשים בלבן על גבי שחור, ואז כל שם נעלם אל האופק הכוכבי (שהרי הם נמצאים איפשהו שם למעלה עכשיו). כמובן שהמוסיקה שליוותה את החלק הזה היתה הרבה יותר סנטימנטלית ופחות דרמטית.

שני דברים שרציתי להוסיף בעניין "לזכרם". הוזכרה שם גם שחקנית ישראלית שהלכה לעולמה השנה. רוזינה קמבוס, הישראלית ממוצא רומני שנפטרה השנה, ושהזכרון האחרון שיש לי ממנה הוא התפקיד הנהדר שלה ב"ממונה על יחסי אנוש" של ערן ריקליס (עליו זכתה בפרס האופיר. הסרט מתרחש בחלקו הגדול ברומניה)

הופתעתי גם לגלות ברשימת ההולכים לעולמם גם שם של אדם שאני לא מכיר עם הקרדיט "מבקר קולנוע". האקדמיה הרומנית לקולנוע מכבדת גם את זכרם של אלו שתורמים לשיח קולנועי. בחירה יפה בעיניי.

על המועמדים כתבתי לפני חודש. מבין כל אלו, שני סרטים עיקריים להמשיך לקרוא

לולה 2013: המועמדויות

ואני ממשיך לעקוב אחרי טקסי אקדמיזות לקולנוע זרות. והיום: גרמניה.

נדמה שעברה שנה לא כל כך טובה על הקולנוע הגרמני. ממבט חטוף על רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע בגרמניה ניתן לראות שמעט מאוד סרטים גרמנים משכו את ליבם של חברי האקדמיה. ארבעה סרטים מובילים את הרשימה במספר המועמדויות, שניים מהם הם קו-פרודוקציות של גרמניה עם מדינות אחרות, שבינתיים לקחו קרדיט על הפרויקטים.

אבל נתחיל מהנקודה הישראלית: "הדירה". זוכרים? הסרט הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר שהיה סנסציה כאן בקופות לפני כשנה? ובכן, "הדירה" הישראלי מועמד לפרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הוא יתמודד על הפרס מול שני סרטים אחרים: "יותר מדבש", דוקומנטרי על חיי הדבורים (שמועמד גם על עריכה), ו"אל תשליכני לעת זיקנה", סרט דוקומנטרי בו הבמאי מתאר את שקיעתה של אימו המבוגרת אל תוך אלצהיימר. נראה לי שסיכויי הזכיה של ארנון גולדפינגר די גבוהים כאן.

בנוסף האקדמיה הגרמנית מקפידה להקצות קטגוריה נפרדת לסרטי ילדים. רק שני סרטים מועמדים השנה בקטגוריה הזו: משהו שנקרא "בית הקרוקודיל", ועוד סרט שנקרא "קדיש לחבר"' שהוא סיפור על יריבות-ידידות בין יהודי מבוגר לערבי צעיר בגרמניה של היום (הנה הטריילר).

אבל הרשימה העיקרית של המועמדים מורכבת מ-4 סרטים עיקריים ועוד שניים, ובכן, פחות עיקריים:

להמשיך לקרוא

סרט קצר: קולנוע עולמי (האחים כהן)

כבר כמעט חודשיים לא העליתי לכאן סרט קצר. כזה שבו במאים מפורסמים לוקחים הפסקה מהיצירה הרגילה שלהם ועושים משהו קטן אחר.

בהמשך השנה אמור להיחשף סרטם החדש והמסקרן של האחים כהן, "בתוך לואלין דיויס" (וזה די סביר שזה יעשה כבר בפסטיבל קאן הקרוב. רק עוד חודשיים). אבל מחר מגיע אלינו "נוכלת בהזמנה", סרט שמשווק כסרטם החדש של האחים כהן. הוא לא. הוא עבודת עיבוד שהאחים כהן השתעשעו בה לפני כעשור, כשהיו בין פרויקטים. סביר מאוד להניח שהם לא חשבו שזו עבודה ראויה, ואכן הם לא ביימו את התסריט הזה בעצמם. סביר גם להניח שבעשור שחלף התסריט שלהם עבר כמה וכמה שינויים שהם לא היו אחראים להם.

וכדי שנזכור שהאחים כהן הם מהיוצרים החשובים, המשובחים, והמעניינים ביותר בעולם הקולנוע היום, אני מעלה דווקא היום לכאן סרטון קצר שהם ביימו וכתבו ב-2007 כחלק מפרויקט שנקרא "כל אחד והקולנוע שלו", פרויקט שאיחד סרטונים קצרים מאת למעלה מ-30 במאים מפורסמים מהעולם. אל הסרטון הקצר הזה שלהם הם הביאו את ג'וש ברולין, שכיכב באותה תקופה גם בסרטם המפורסם, המשובח, וזוכה האוסקר "לא ארץ לזקנים" (לטעמי, הטוב בסרטיהם). לצידו ניתן לצפות גם בגראנט הסלוב, שותפו הקבוע של ג'ורג' קלוני להפקה ולכתיבה, וגם במאי בזכות עצמו ("גברים בוהים בעיזים").

לכאורה זה סרט פשוט למדי. גבר אמריקאי מפשוטי העם (ברולין) נקלע לבית קולנוע דמוי סינמטק. הוא מתלבט בין שני הסרטים המוצגים שם. שניהם סרטי איכות: אחד קלאסיקה צרפתית ישנה ("חוקי המשחק" של רנואר) ואחד קלאסיקה מודרנית ("עונות השנה" של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי). גראנט הסלוב בתפקיד הקופאי המלומד מנסה להסביר לנבער פשוט העם על מה כל סרט, ולמה כדאי לו לראות אותו. ביציאה מהסרט היוצרות מתהפכות: האיש הפשוט יוצא נפעם מהסרט, והוא פוגש ביציאתו את עולם הביזנס הקר, שמסתבר שגם היכלי ארט-האוס הם חלק ממנו.

סרט קצרצר (3 דקות), פשוט וחכם של האחים כהן. אחרי הקפיצה להמשיך לקרוא

גם הקוובקים מכושפים ע"י מכשפת המלחמה

ואחרי שהאקדמיה הקנדית חילקה את פרסיה לפני כשבועיים, הערב הגיע זמנם של הקוובקים. וכמו במדינת האם, גם כאן, הזוכה הגדול היה "מכשפת מלחמה". הסרט המתאר את זוועות המלחמה דרך עיניה של ילדה צעירה זכה ב-8 פרסים: פרס הסרט, שחקן המשנה, תסריט, סאונד, צילום, עריכה, בימוי, ושחקנית. רגע מרגש במיוחד נרשם כאשר השחקנית הראשית של הסרט, רייצ'ל מוואנזה בת ה-15, עלתה לקבל את פרס השחקנית. ראיתי כבר זוכים מתרגשים. ראיתי אפילו כאלו שלא יכלו לדבר מרוב התרגשות (זכורה במיוחד זכייתה של אנה פאקווין בת ה-12 באוסקר על "הפסנתר"). אבל דבר כזה עוד לא ראיתי: רייצ'ל מוואנזה לא רק התקשתה לדבר. היא אפילו לא רק דמעה מהתרגשות. היא כבר היתה קרובה להתעלפות, עד כדי כך שמהקהל עלו לבמה כדי לתמוך בה.

רייצ'ל מוואנזה מתרגשת בקבלתה את פרס השחקנית, הערב בקוויבק

רייצ'ל מוואנזה מתרגשת בקבלתה את פרס השחקנית, הערב בקוויבק

את הטקס ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: רחוב מנדר

לפני כמה שנים היה סרט ישראלי מצליח ומוצלח שנקרא "שבעה". זה סרט שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית גם בישראל וגם בחו"ל (ובעיקר בצרפת). אני מניח שיוצרי "רחוב מנדר" ראו את "שבעה" ואמרו לעצמם: "גם אני רוצה כזה". אז הם הלכו ועשו כזה. אבל הבעיה היא שהסרט הישראלי של האלקבצים הרבה יותר טוב מהחיקוי.

אז נכון של"רחוב מנדר" התקבצו ובאו כמה מכוכבי הקולנוע הצרפתי המצוינים שיש: רישאר ברי, עמנואל דבוס, מישלין פרל (שחקנית ותיקה, ואמא של טוני מרשל, הבמאית של "ונוס ביוטי", בין היתר), וגם סנדרין קיברלין המוכשרת והיפה (והג'ינג'ית). ונכון שרוב השחקנים לא מזייפים ברוב הסרט. אבל אם לומר את האמת, "רחוב מנדר" הוא לא ממש סרט. הוא נדמה יותר כסיטקום טלויזיוני מעששע ונחמד שאין לו ממש מקום על מסך הקולנוע. יש כאן סיטואציות שונות שכתובות כאילו כדי לעורר את צחוקו של הקהל (בפס קול מלאכותי או לא). יש כאן וואן-ליינרים שנכתבו במיוחד כדי לגרות את בלוטות הצחוק. יש כאן כמה בדיחות מוצלחות (כמו בדיחת השואה המצחיקה שפותחת את הסרט) וגם כמה הרבה יותר מדי משומשות (כמה פעמים אפשר עוד לראות פסיכולוגית שעסוקה מדי בענייניה מכדי להאזין למטופליה?).

סיט-קום. משפחה יהודית בצרפת. "רחוב מנדר".

סיט-קום. משפחה יהודית בצרפת. "רחוב מנדר".

בסך הכל יש כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לאבד את הראש

זה הסרט שבלגיה שלחה השנה כסרט הייצוגי שלה לתחרות האוסקר בשפה זרה (הסרט לא עבר שלב)

זה סרט שזכה לביקורות טובות בחו"ל, ומשחקים בו שחקנים משובחים: טאהר רחים ונילס ארסטרופ, שניהם מ"נביא", ואמילי דקן, שהתגלתה לפני עשור וחצי ב"רוזטה" של האחים דארדן, ומאז מפציעה מדי פעם אי-פה ואי-שם (ועל האי-פה הזה  היא גם לקחה פרס משחק בפסטיבל קאן האחרון)

זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, ובליבו סיפור טראגי, ממש כמו שאני אוהב, על אישה שחיי השגרה של הנישואין מכניסים אותה לסחרור פסיכוטי המסתיים בכך שהיא הורגת את הילדים שלה (אין כאן ספוילר. הסרט מתחיל מהסוף. ארבעה ארונות קבורה קטנים על כבש המטוס, בדרכם למנוחת עולמים)

יש כאן את כל החומרים לסרט שאני אמור לאהוב.

אז מה אם יש. זה סרט נורא.

מה שאני ראיתי זה סרט עם תסריט לא אפוי, ובמאי מנייריסט ונודניק. ראשית, התסריט: יש כאן סצינות קצרות, שמוסרות אינפורמציה. יש כאן דילוג בזמנים כדי להגיע למה שחשוב יותר, אבל המשהו הזה לעולם לא מגיע. אין כאן התעכבות על שום אלמנט. יש זריקת רמזים, אבל לא ממש ברור מה מצית את התבערה. יש נגיעה, למשל, בעליונות הגבר המזרחי על האישה. אבל רק בנגיעה. יש סצינת אונס קצרצרה. ולא מדברים על זה. יש אזכור קל של הרצון שהילד הבא שהיא יולדת יהיה בן (ואגב, ההריונות עוברים חיש קל, כאילו לא היו).  אבל אין באמת התעכבות על שום נקודה. שום דבר שיכול להסביר לי את הפסיכוזה של האישה הזו.

ותוצאת לוואי של זה היא היעדר דרמה. הסרט הוא רצף של סצינות קצרות וקטועות. אין לי רגע נשימה לעכל את הדרמה. אני מבין מה שקורה, והופ, לסצינה הבאה. שום רגע של שחוק, שום רגע של בכי. קצר ולעניין. זה לא לעניין. דרמה צריכה את הזמן שלה להיטמע בלב הצופה. יותר מזה, במאי טוב צריך לדעת לשלוט בקצב, ולדעת להעביר אותי במיומנות משיא רגשי אחד לאחר (בד"כ דרך רגעי הומור ושחרור). אין את זה כאן. הכל קצר ולעניין. הכל כדי לעבור הלאה.

ובכלל, יש ב להמשיך לקרוא

בננות: לפעמים מותר סתם להנות

אז אחרי "הסיפור של יוסי" העגמומי-אך-מרגש איתן פוקס החליט לקחת הפסקה. כלומר, הוא מיד עשה סרט נוסף, אבל הוא לקח הפסקה. "בננות" הוא סרט של הפסקה. של לעצור את החיים ופשוט להנות. לכייף. לא לחשוב יותר מדי. לא להתפלסף על החיים, על פוליטיקה, על צדק חברתי, על מה נכון או לא נכון. "בננות" זה סרט על ללכת עם הלב, להוריד את כל המסכות, לא לחשוב לכמה דקות, ופשוט לשיר שיר. לא להיט עצום. לא משהו שיכבוש את כל המצעדים בעולם. סתם שיר שיבטא שמחה רגעית, שיר שישמח לבבות. שלי ושל אחרים.

"בננות" הוא לא סרט של תסריט או של משחק. "בננות" מקבץ אליו כמה וכמה שחקנים מצוינים, אבל לאף אחד מהם אין באמת דמות לעבוד איתה. אין כאן התפתחות של דמויות, תפניות תסריטאיות מפתיעות, או רגעים עוצרי נשימה. אבל מה שיש כאן זה צוות של הרבה אנשים שהחליטו כאיש אחד (כמעט) לשחרר. פשוט לבוא ולכייף. לשיר. לרקוד. ללכת על האוטנתי, לפני שכל התעשייה מקלקלת. לפני שכותבים ומנתחים ומפיקים ומעמיסים טונות של יחסי ציבור על משהו קטן שבא מהלב. זה סיפור על אנשים פשוטים שרוצים לרגע לעצור ולבטא את עצמם נקי, בלי כל החארטה. וזה עובר לגמרי.

צבעוני, משוחרר, כיפי. "בננות"

צבעוני, משוחרר, כיפי. "בננות"

הרי הסיפור של הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אומבלין

זה מסוג הסרטים שיאיר רוה היה אומר עליהם: זה קולנוע מצוין, אבל למה זה מגיע לי?

אז אני אתחיל מהלמה. נדמה לי שזה סרט שעובד בשירות הממסד. שזה אולי סרט שבא להגיד משהו טוב על מערכת המשפט והכליאה הצרפתית. על זה שאם את/ה באמת רוצה, ואם את/ה באמת מצליח/ה לשרוד את המקום הקשה הזה, בית כלא, אז בקצה הדרך יש אור. יש תקווה. יש חיים חדשים. זה נשמע מסכן, אבל אולי מערכת המשפט הצרפתית היא באמת כזו. הטוב בסרט הזה (או לפחות, אחד הדברים הטובים בו) הוא ההימנעות שלו מדידקטיות. סטפן קאזס הבימאי נצמד לסיפור האישי של אומבלין, גיבורת הסרט, ולא נרתע מהצגת הקשיים, התקנות הנוקשות, והקשיחות המתלווה לחיים מאחורי סורגים. ולא כולן מצליחות לשרוד את הגיהנום הזה. אבל עם הרבה עבודה קשה, יש בכל זאת תקווה.

אז כן, זה סרט 'שמח'. אבל כל מי שמחפש בקולנוע שלו יותר מסתם בידור קליל, "אומבלין" הוא סרט מאוד מומלץ. הוא סרט מאוד לא קל לצפייה, והוא מספק הרבה רגעים מרגשים ואפקטיביים מאוד (מה שבהוליוודית מזלזלת נקרא A good cry), אבל הוא עשוי ביד בוטחת ורגועה, המובילה את הסרט משיא רגשי (עוצמתי מאוד) אחד לאחר עם רגישות לקצב ולצורך של הצופה בהשהייה בין מכה אחת לשניה בבטן. סטפן קאזס הוא במאי טירון אולי, אבל הוא מציג ב"אומבלין" תצוגת בימוי שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג, ואיך להשיג אותו.

הסיפור הוא על להמשיך לקרוא