בננות: לפעמים מותר סתם להנות

אז אחרי "הסיפור של יוסי" העגמומי-אך-מרגש איתן פוקס החליט לקחת הפסקה. כלומר, הוא מיד עשה סרט נוסף, אבל הוא לקח הפסקה. "בננות" הוא סרט של הפסקה. של לעצור את החיים ופשוט להנות. לכייף. לא לחשוב יותר מדי. לא להתפלסף על החיים, על פוליטיקה, על צדק חברתי, על מה נכון או לא נכון. "בננות" זה סרט על ללכת עם הלב, להוריד את כל המסכות, לא לחשוב לכמה דקות, ופשוט לשיר שיר. לא להיט עצום. לא משהו שיכבוש את כל המצעדים בעולם. סתם שיר שיבטא שמחה רגעית, שיר שישמח לבבות. שלי ושל אחרים.

"בננות" הוא לא סרט של תסריט או של משחק. "בננות" מקבץ אליו כמה וכמה שחקנים מצוינים, אבל לאף אחד מהם אין באמת דמות לעבוד איתה. אין כאן התפתחות של דמויות, תפניות תסריטאיות מפתיעות, או רגעים עוצרי נשימה. אבל מה שיש כאן זה צוות של הרבה אנשים שהחליטו כאיש אחד (כמעט) לשחרר. פשוט לבוא ולכייף. לשיר. לרקוד. ללכת על האוטנתי, לפני שכל התעשייה מקלקלת. לפני שכותבים ומנתחים ומפיקים ומעמיסים טונות של יחסי ציבור על משהו קטן שבא מהלב. זה סיפור על אנשים פשוטים שרוצים לרגע לעצור ולבטא את עצמם נקי, בלי כל החארטה. וזה עובר לגמרי.

צבעוני, משוחרר, כיפי. "בננות"

צבעוני, משוחרר, כיפי. "בננות"

הרי הסיפור של הסרט הזה לא מאוד מקורי: חבורה של אנשים מקליטה לעצמה, ברגע של ספונטניות, שיר. בבדיחות הדעת אחד מהם שולח את השיר לתחרות, וממש-ממש במקרה השיר נבחר לייצג את ישראל בתחרות דמויית האירויזיון. אז עכשיו האנשים הפשוטים האלו צריכים להתמודד עם כל הבלגן של פרסום, הפקה, ויחסי ציבור. כל ההמולה ששואבת החוצה את החיים, את הניצוץ, את השמחה ממה שהיה שם בהתחלה. וכל הסרט הוא המאבק להחזיר את אותו ניצוץ חיים חזרה. את אותה פשטות.

ואיתן פוקס אמנם עובד מאוד קשה, וצובע את הסרט בצבעים מרהיבים, וממלא את הסרט במוסיקה, אבל זה לא מרגיש כבד. להיפך, הכל מרגיש קליל כזה. זורם. כאילו שהכל נשלף מהשרוול. אבל היופי בעבודה של פוקס הוא רק לגרום לנו להאמין שזה היה קל. היו לא מעט רגעים בסרט שפלטתי פששש…וזה בעיקר בקטעים ה"גרועים" שלו. צריך הרבה כשרון לביים שיר רע בצורה טובה. בהתחלה, כשהחבורה יושבת וצופה בנציג הקודם של ישראל, השיר וההופעה כל כך רעה, אבל איתן פוקס מביים את זה כל כך טוב. הוא גורם לנו להבין ולהרגיש את המבוכה של הדמויות הצופות בתחרות מבלי להביך אותנו הצופים. צריך להיות במאי מנוסה כדי לדעת לשמור על הטון הנכון של הסרט. ואיתן פוקס הוא מקצוען אמיתי. הוא מצליח לגרום לי לפרצי צחוק רבים, הוא שומר על קצב טוב, על צבעוניות משכרת שלא הופכת למניירה, ועדיין הוא (ושאר הקאסט) מצליחים לשמור על משהו פשוט ואמיתי.

ועל ה"פשוט ואמיתי" הזה מגיע לו שיצליח. זה כיף של סרט. לכו לראות.

נ.ב. 1 לפני בערך עשור עשתה סוזאן ביר, זוכת האוסקר מדנמרק ("בעולם טוב יותר"), סרט אחד בשבדיה עם עלילה כמעט זהה. לסרט קראו "החיים הם שלאגר" (בארץ קראו לו "פעם בחיים"). הנה השיר מתוכו. והנה השיר מתוך "בננות". איזה שיר יותר טוב?

נ.ב.2 בכל זאת, מילה אחת מסתייגת: כולם בסרט נהנים. עושים כיף. משחררים. חוץ מאחת. שרית וינו אלעד, שחקנית טובה כשהיא רוצה, לא מצליחה פשוט לבוא ולהנות. היא כל כך רצינית בצורך שלה לחקות חיקוי של חיקוי, שהיא פשוט מקלקלת את הכיף של הסרט. איזה מזל שהתפקיד שלה הפעם קטן יחסית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s