פסטיבל קולנוע צרפתי: לאבד את הראש

זה הסרט שבלגיה שלחה השנה כסרט הייצוגי שלה לתחרות האוסקר בשפה זרה (הסרט לא עבר שלב)

זה סרט שזכה לביקורות טובות בחו"ל, ומשחקים בו שחקנים משובחים: טאהר רחים ונילס ארסטרופ, שניהם מ"נביא", ואמילי דקן, שהתגלתה לפני עשור וחצי ב"רוזטה" של האחים דארדן, ומאז מפציעה מדי פעם אי-פה ואי-שם (ועל האי-פה הזה  היא גם לקחה פרס משחק בפסטיבל קאן האחרון)

זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, ובליבו סיפור טראגי, ממש כמו שאני אוהב, על אישה שחיי השגרה של הנישואין מכניסים אותה לסחרור פסיכוטי המסתיים בכך שהיא הורגת את הילדים שלה (אין כאן ספוילר. הסרט מתחיל מהסוף. ארבעה ארונות קבורה קטנים על כבש המטוס, בדרכם למנוחת עולמים)

יש כאן את כל החומרים לסרט שאני אמור לאהוב.

אז מה אם יש. זה סרט נורא.

מה שאני ראיתי זה סרט עם תסריט לא אפוי, ובמאי מנייריסט ונודניק. ראשית, התסריט: יש כאן סצינות קצרות, שמוסרות אינפורמציה. יש כאן דילוג בזמנים כדי להגיע למה שחשוב יותר, אבל המשהו הזה לעולם לא מגיע. אין כאן התעכבות על שום אלמנט. יש זריקת רמזים, אבל לא ממש ברור מה מצית את התבערה. יש נגיעה, למשל, בעליונות הגבר המזרחי על האישה. אבל רק בנגיעה. יש סצינת אונס קצרצרה. ולא מדברים על זה. יש אזכור קל של הרצון שהילד הבא שהיא יולדת יהיה בן (ואגב, ההריונות עוברים חיש קל, כאילו לא היו).  אבל אין באמת התעכבות על שום נקודה. שום דבר שיכול להסביר לי את הפסיכוזה של האישה הזו.

ותוצאת לוואי של זה היא היעדר דרמה. הסרט הוא רצף של סצינות קצרות וקטועות. אין לי רגע נשימה לעכל את הדרמה. אני מבין מה שקורה, והופ, לסצינה הבאה. שום רגע של שחוק, שום רגע של בכי. קצר ולעניין. זה לא לעניין. דרמה צריכה את הזמן שלה להיטמע בלב הצופה. יותר מזה, במאי טוב צריך לדעת לשלוט בקצב, ולדעת להעביר אותי במיומנות משיא רגשי אחד לאחר (בד"כ דרך רגעי הומור ושחרור). אין את זה כאן. הכל קצר ולעניין. הכל כדי לעבור הלאה.

ובכלל, יש ב להמשיך לקרוא