פסטיבל קולנוע צרפתי: לאבד את הראש

זה הסרט שבלגיה שלחה השנה כסרט הייצוגי שלה לתחרות האוסקר בשפה זרה (הסרט לא עבר שלב)

זה סרט שזכה לביקורות טובות בחו"ל, ומשחקים בו שחקנים משובחים: טאהר רחים ונילס ארסטרופ, שניהם מ"נביא", ואמילי דקן, שהתגלתה לפני עשור וחצי ב"רוזטה" של האחים דארדן, ומאז מפציעה מדי פעם אי-פה ואי-שם (ועל האי-פה הזה  היא גם לקחה פרס משחק בפסטיבל קאן האחרון)

זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, ובליבו סיפור טראגי, ממש כמו שאני אוהב, על אישה שחיי השגרה של הנישואין מכניסים אותה לסחרור פסיכוטי המסתיים בכך שהיא הורגת את הילדים שלה (אין כאן ספוילר. הסרט מתחיל מהסוף. ארבעה ארונות קבורה קטנים על כבש המטוס, בדרכם למנוחת עולמים)

יש כאן את כל החומרים לסרט שאני אמור לאהוב.

אז מה אם יש. זה סרט נורא.

מה שאני ראיתי זה סרט עם תסריט לא אפוי, ובמאי מנייריסט ונודניק. ראשית, התסריט: יש כאן סצינות קצרות, שמוסרות אינפורמציה. יש כאן דילוג בזמנים כדי להגיע למה שחשוב יותר, אבל המשהו הזה לעולם לא מגיע. אין כאן התעכבות על שום אלמנט. יש זריקת רמזים, אבל לא ממש ברור מה מצית את התבערה. יש נגיעה, למשל, בעליונות הגבר המזרחי על האישה. אבל רק בנגיעה. יש סצינת אונס קצרצרה. ולא מדברים על זה. יש אזכור קל של הרצון שהילד הבא שהיא יולדת יהיה בן (ואגב, ההריונות עוברים חיש קל, כאילו לא היו).  אבל אין באמת התעכבות על שום נקודה. שום דבר שיכול להסביר לי את הפסיכוזה של האישה הזו.

ותוצאת לוואי של זה היא היעדר דרמה. הסרט הוא רצף של סצינות קצרות וקטועות. אין לי רגע נשימה לעכל את הדרמה. אני מבין מה שקורה, והופ, לסצינה הבאה. שום רגע של שחוק, שום רגע של בכי. קצר ולעניין. זה לא לעניין. דרמה צריכה את הזמן שלה להיטמע בלב הצופה. יותר מזה, במאי טוב צריך לדעת לשלוט בקצב, ולדעת להעביר אותי במיומנות משיא רגשי אחד לאחר (בד"כ דרך רגעי הומור ושחרור). אין את זה כאן. הכל קצר ולעניין. הכל כדי לעבור הלאה.

ובכלל, יש בתסריט כל מיני רמזים שלא מגיעים לידי מימוש. למשל עלילת משנה עם אחיו של הבעל. יש סצינה אחת בחלק הראשון של הסרט. לא נוגעים בזה עד כמעט הסוף. ואז עוד סצינה אחת. וזהו. אז מה היה הצורך בסיפור הזה? בשביל מה הוא כאן בכלל?

ויש את העניין המנייריסטי של הבימוי. כמעט כל הסרט מצולם ממצלמת כתף רועדת. כאילו זה פשע לשים את המצלמה על חצובה, גם בשוטים הסטטיים. הבמאי כנראה חשב שכך נוכל לחיות יותר טוב את החרדה של האישה. הוא טעה. זה מלאכותי.

ויש גם את העניין שכמעט כל השוטים בסרט מצולמים מאחורי קיר/ וילון. תמיד יש משהו בקצה הפריים, לא בפוקוס, שמסתיר חלק מהמתרחש. תמיד המשהו הזה תוחם את הדמות הראשית בפריים סגור יותר. הבמאי כנראה חשב שכך נוכל להרגיש יותר טוב את העולם סוגר על הדמות הראשית. הוא טעה. זה מלאכותי.

תמיד משהו מסתיר. ככה נראה רוב "לאבד את הראש"

תמיד משהו מסתיר. ככה נראה רוב "לאבד את הראש"

ובנוסף יש את העניין עם המוסיקה. מדי פעם, בקטעי מעבר, הבמאי מוסיף מוסיקה קלאסית מאיזושהי אופרה. מדובר בבחורה צעירה שמתחתנת אל תוך משפחה ממוצא מרוקאי. אז למה אופרה, למה? למה ההתנשאות האירופית הבורגנית הזו?

ובסוף, בסצינה אחת מחרידה אך סטרילית, הבמאי משחק אותה האנקה. דברים נוראים קורים, אבל מחוץ לתחום המצלמה. ויש סבלנות והתארכות הסצינה עד קצה גבול יכולת הסבל. זה היה יכול להיות מצוין קולנועית אם היה בילד-אפ ראוי לשמו. בגלל זה האנקה הוא במאי כל כך טוב. הוא יודע לשלוט בקצב ובנראטיב בצורה מושלמת. יואכים לאפוס, הבמאי של "לאבד את הראש"  רק יכול לקנא בהאנקה.

זה היה צריך להיות אחד משיאי הפסטיבל הצרפתי. במקום זה זו אכזבה גדולה.

אם אתם בכל זאת רוצים לראות את הסרט, הוא מוקרן גם

בסינמטק ירושלים ב-18/03

ובסינמטק חיפה ב-20/03

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s