פסטיבל קולנוע צרפתי: רחוב מנדר

לפני כמה שנים היה סרט ישראלי מצליח ומוצלח שנקרא "שבעה". זה סרט שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית גם בישראל וגם בחו"ל (ובעיקר בצרפת). אני מניח שיוצרי "רחוב מנדר" ראו את "שבעה" ואמרו לעצמם: "גם אני רוצה כזה". אז הם הלכו ועשו כזה. אבל הבעיה היא שהסרט הישראלי של האלקבצים הרבה יותר טוב מהחיקוי.

אז נכון של"רחוב מנדר" התקבצו ובאו כמה מכוכבי הקולנוע הצרפתי המצוינים שיש: רישאר ברי, עמנואל דבוס, מישלין פרל (שחקנית ותיקה, ואמא של טוני מרשל, הבמאית של "ונוס ביוטי", בין היתר), וגם סנדרין קיברלין המוכשרת והיפה (והג'ינג'ית). ונכון שרוב השחקנים לא מזייפים ברוב הסרט. אבל אם לומר את האמת, "רחוב מנדר" הוא לא ממש סרט. הוא נדמה יותר כסיטקום טלויזיוני מעששע ונחמד שאין לו ממש מקום על מסך הקולנוע. יש כאן סיטואציות שונות שכתובות כאילו כדי לעורר את צחוקו של הקהל (בפס קול מלאכותי או לא). יש כאן וואן-ליינרים שנכתבו במיוחד כדי לגרות את בלוטות הצחוק. יש כאן כמה בדיחות מוצלחות (כמו בדיחת השואה המצחיקה שפותחת את הסרט) וגם כמה הרבה יותר מדי משומשות (כמה פעמים אפשר עוד לראות פסיכולוגית שעסוקה מדי בענייניה מכדי להאזין למטופליה?).

סיט-קום. משפחה יהודית בצרפת. "רחוב מנדר".

סיט-קום. משפחה יהודית בצרפת. "רחוב מנדר".

בסך הכל יש כאן להמשיך לקרוא