תרז: כפית סוכר לכוס התרעלה

זה הסרט החדש עם ההיא מ"אמלי". זה הסרט האחרון בחייו של קלוד מילר, במאי ידוע ומכובד. זה סרט שמגיע עם ייחוס מכובד: הוא היה סרט הנעילה של פסטיבל קאן בשנה שעברה. אבל מסתבר שכל זה לא אומר דבר על איכותו של הסרט.

זה לא שהסרט הזה רע לטעמי. אבל יש כאן איזושהי נפילת סוכר. משהו כאן נינוח מדי.

"תרז" הוא סרט שמנסה להתחקות אחר מקורות הרוע האנושי. אבל במקום הקולנוע חמור הסבר וחסר הרחמים של מיכאל האנקה, העוסק באותם נושאים בדיוק ("משחקי שעשוע", "מחבואים", "סרט לבן"), קלוד מילר, בסרטו האחרון, מביים ברוגע ובשקט מתקתק סרט תלבושות. זה נחמד, מרשים אפילו, אבל חסר תוקף רגשי ורעיוני.

אודרי טוטו היא תרז

אודרי טוטו היא תרז

אודרי טוטו היא תרז. בחורה צעירה שמתחתנת עם אחיה של חברת הנעורים הטובה ביותר שלה. כבר מהתחלה ברור שאלו נישואוי נוחות. כשחברתה מתאהבת בבחור ללא ייחוס ראוי תרז מגויסת לטפל בנושא, להפריד ביניהם. ואז היא עושה מעשה אחר לבעלה, שלו אין לה הסבר. אולי זה בגלל שהכריחו אותה להפריד בין חברתה הטובה ביותר לאהבה. אולי זה בגלל שמשעמם לה.ואולי אין לזה בעצם סיבה. אולי, ממש כמו ב"משחקי שעשוע", זה היה בשביל המשחק. כי ככה זה, אנשים רעים מטבעם. אילו הן שתי הסצינות האחרונות בסרט: באחת מסבירה תרז את חוסר התוחלת של מעשיה, ובאחרונה היא פשוט נטמעת בהמון, כאילו כדי לומר שתרז היא רק פרט אחד הדומה להרבה אחרים. והעובדה שהסרט מתרחש בסוף שנות ה-20 תחילת ה-30 רק מגבירה את המועקה (עוד מעט יבואו הנאצים, שיא הרוע).

אבל אודרי טוטו, שחקנית אהובה עלי במיוחד, עושה כאן אולי את עבודתה הכי פחות טובה בקריירה שלה. היא עושה קצת חיקוי של מה שבעיניי היא עבודתה הטובה ביותר בקריירה – קוקו שאנל ב"קוקו לפני שאנל". שם היא הקשיחה את גופה כדי לשוות לדמות שלה אופי קשוח ועצמאי, ועם זאת שם היתה אמביוולנטיות בדמות שלה. היא היתה קשה ורכה בו זמנית. כאן, ב"תרז", הדמות הראשית בגילומה של טוטו שתקנית עד גבול האוטיזם, והיא כמעט מנייריסטית בהצגת הדמות כמקור הרוע. הדבר היחיד שמציל את הופעתה של טוטו ב"תרז" היא עיניה, המשדרות אנושיות וחום, בניגוד לכל שאר גופה, המשדר קשיחות וקור.

קלוד מילר מביים את "תרז" כאילו היה דרמת תלבושות מתקתקה. בשקט, ברוגע, עם עיצוב מרשים, אבל ללא דמיון מופגן, "תרז" הוא סרט קצת אנמי. כאילו שהתלבושות והשחזור התקופתי יעשו את שלהם, ומהלכי העלילה כבר יספרו את הסיפור. אז אהבתי, למשל, את העובדה שמדי פעם מילר מוריד מסך על סצינה אחת לפני שעובר לבאה, וגם את השימוש המינימלי במוסיקה, כאילו כדי ליצור שקט מאיים. אבל עם התמשכות הסרט, הדרמה שבו נמתחת ומאבדת מכוחה (באיזשהו שלב פונים אל תרז בשאלה האם היא כבר דיברה עם האהוב של אחותה, ואני בקהל חושב: "אה, אנחנו עוד בזה?!, חשבתי שכבר עברנו הלאה").

זה לא שהסרט הזה רע לטעמי. הוא מעניין, וכמו תמיד, אני מכבד דרמות תלבושות בגלל האיפוק הנדרש המסתיר מתחת רגשות גועשים. אבל איפוק אכן יש פה, ו"גועשים" אין פה. סרט מכובד, וזהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “תרז: כפית סוכר לכוס התרעלה

  1. מסכימה.הסרט עוסק יותר באווירה מאשר בעומק.הוא יפה, אבל נותן תחושה של פוטנציאל שהוחמץ. חבל…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s