פסטיבל קולנוע צרפתי: כאילו לא היה כלום

לפני שראיתי את "לחפש את הורטנס", היה גם את הסרט הזה. ואיכשהו יוצא שסרטים ראשונים של פסטיבלים כמעט תמיד מאכזבים. וגם כאן אין יוצא מן הכלל.

בעקרון "כאילו לא היה כלום" הוא פצצת שעמום. סרט עם הרבה כוונות טובות שאיכשהו מתנפצות אל סלע של בחירות בימויות תמוהות. הסיפור הוא על פקיד שומה/ הוצאה לפועל שמקבל על עצמו תיק לטפל בענייניו הכספיים של זמר עבר. בגלל שהזמר הזה היה נערץ על אביו של הפקיד, והוא גם מהווה חלק מרכזי בילדותו שלו, הפקיד אט אט נוטש את משימתו, ודואג יותר ויותר לרווחתו של הזמר. הוא בעצם הופך לאמרגן שלו, ונוסע איתו ברחבי צרפת לסיבוב הופעות-קאמבק שבמקביל ישפר את מצבו הכספי של הזמר.

הכל מאוד נחמד. מלבד העובדה שלאורך כל הסרט היה נדמה לי שהבמאים מתמקדים בטפל ולא בעיקר. נדמה לי שכל הדברים המעניינים קורים מחוץ לטווח המצלמה. נדמה שכל הרגעים המתים נכנסו לסרט, וכל הרגעים המעניינים נשארו על רצפת חדר העריכה. נדמה שכולם כל הזמן מנומסים כל כך (וחיים של פקיד הוצאה לפועל אמורים להיות מלווים בכמה וכמה התנגשויות לא נעימות עם האנשים שבהם הוא מטפל. אין כאלו בסרט). נדמה שכל אלו שהוא מטפל בהם הם המקרים הלא מעניינים (והם אכן תמיד מופיעים לסצינה אחת בלבד ונעלמים). נדמה שגם שכשהסרט כבר הופך למעניין הבמאים מחליטים לחתוך ולעבור הלאה. גם כשכבר יש סצינה אחת, למשל, שבה הזמר מופיע ומשלהב את הקהל, גם אותה הם חותכים ולא נותנים לי להיסחף רגשית.

פקיד עגמומי וזמר שלא מראה אכפתיות. "כאילו לא היה כלום".

פקיד עגמומי וזמר שלא מראה אכפתיות. "כאילו לא היה כלום".

הסרט, בסופו של דבר, מנסה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לחפש את הורטנס

"לחפש את הורטנס" היה הסרט השני שראיתי בפסטיבל הצרפתי. הסרט הראשון בד"כ מאכזב (והפוסט עליו יעלה מחר). אבל השני כבר מפצה על הראשון. וזה המקרה עם "לחפש את הורטנס".

לא שזה סרט כזה גדול, אבל זה סרט מאוד מהנה. זה גם סרט שיש בו שילוב לא רגיל בין דרמה עשויה היטב (אבל לא 'כבדה') לבין קומדיה משעשעת למדי (אבל לא 'מפילה' מצחוק). כלומר: יש ב"לחפש את הורטנס" משהו מדוד, שקול, ועם זאת קצבי ואפקטיבי. במשך כחצי סרט יש לא מעט קווי עלילה שמתנקזים אל חייה של הדמות הראשית – מרצה מרוט לתרבות אסיאתית – ולמרות שלא באמת קורה משהו גדול, הקצב שבו הסרט עובר מאירוע לאירוע שומר על העניין, ויותר מכך, בתוך הדרמה של חייו השגרתיים והאפורים של הגבר בגיל העמידה הזה משובצות הרבה סצינות קומיות מאוד מצחיקות שעשויות בכשרון בימויי ומשחקי ניכר. הקצב, הטיימינג – מילות המפתח של כל קומדיה – הכל עשוי כאן למופת. וזה עובד. במשך כחצי סרט חשבתי – אולי זה לא סרט כזה גדול, אבל הוא מהנה למדי.

אבל אז, אחרי כחצי סרט, מגיע מפנה בסיפור.ואני מודה שהמפנה הזה הפתיע אותי. אולי אני נאיבי, אבל גם אני, שרואה לא מעט סרטים, גם אני לא ראיתי את הטוויסט הזה מגיע. והטוויסט הזה מזריק יותר קצב ובעיקר כיוון לסרט הזה. פתאום הבנתי על מה הסרט. "לחפש את הורטנס" (וההורטנס הזה, אגב, הוא דמות משנה קטנה מאוד בסרט הזה, והחיפוש אחריה בכלל תופס רק חלק קטן מהסרט) הוא סיפור על אדם שחי חיים של שגרה עייפה, אבל רק כשהוא מקבל את הבעיטה הוא מבין שצריך לנער את השגרה. שצריך להילחם על מה שאתה מאמין בו. שאסור לתת לנוחות הבורגנית לדלל את היכולת שלנו לקום ולמחות נגד עוולות אם אנחנו מרגישים בהן. והדמות הראשית הזו, שעד עכשיו עשתה כל מיני דברים, אבל לא באמת היתה נאמנה למטרה (כי לאבא אין מספיק זמן בשבילו; כי לאשתו יש או אין מאהב; כי הבן דורש תשומת לב; כי זה, נו, הדבר הזה שנקרא חיים – הדבר הזה מפריע) – פתאום הדמות הזו, במקום לתת לחיים להכתיב את הקצב, פתאום הדמות הזו דוחפת את החיים הצידה ומנסה להזיז הרים למען מטרה שנראית לה צודקת.

ז'אן פייר באקרי בתפקיד האזרח הנטחן בגלגלי השיניים של השיגרה. "לחפש את הורטנס"

ז'אן פייר באקרי בתפקיד האזרח הנטחן בגלגלי השיניים של השיגרה. "לחפש את הורטנס"

במהלך הצפיה נזכרתי ב להמשיך לקרוא

היחידה: מיסטר בומבסטיק

זה סרט אקשן שלא מגיע מהוליווד. זה סרט משטרה שמגיע מאנגליה. וגם: זה סרט שפספסתי בפסטיבל חיפה, וזכרתי שהיה לגביו באז חיובי. אז הלכתי לראות.

זה סרט שמבוסס על סדרת טלויזיה שהאנגלים מכירים. אני מניח שזה היה הבסיס להצלחה המסחרית שלו בנמל הבית, שם באנגליה (אני מניח שאם יעשו בארץ סרט לפי "הבורר", ההצלחה פחות או יותר בטוחה). אבל אני לא מכיר את הסדרה המקורית. אני מכיר רק את השחקן הראשי, ריי ווינסטון, וכבר התרשמתי ממנו עמוקות בסרטים שעשה בשנות ה-90. תמיד הוא הכיל אלימות בתוכו שהתפרצה מדי פעם. פעמיים תפקיד הבעל המכה ("ליידיבירד" של קן לואץ', ו Nil by Mouth של גארי אולדמן) ופעם בתפקיד האב המתעלל מינית ("אזור מלחמה" של טים רות'). אח"כ, בשנות ה-2000, הוא כבר עשה לעצמו שם כשחקן שפורץ גבולות, עובד גם בהוליווד וגם באנגליה. הוא שיחק אצל סקורסזה ("השתולים"), ב"לצאת נקי" (Sexy Beast במקור) יחד עם בן קינגסלי (שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט זה. להרגשתי, גם לריי ווינסטון היתה מגיעה מועמדות על הסרט הזה, שהוא בעיקרו מלחמה ארוכה בין שני אנשי מאפיה עצומים), וגם באוסטרליה, ב"ההצעה" האלים של ג'ון הילקוט.

בקיצור, יש על מי לסמוך. אבל יש בעיה. על הפרויקט הזה, של חידוש הסדרה מהעבר, הופקד אחד, ניק לאב. והוא מחרבן את הסרט הזה.

זה לא שהסרט הזה גרוע. האקשן לא רע, הצילום מרשים, התסריט סביר, והמשחק, כמצופה מווינסטון, משובח (וגם שאר הקאסט עומד בכבוד במשימה). אבל הבעיה עם הבימוי של ניק לאב היא

שכול!

רגע!

צריך!

להיות!

דרמטי!

ניק לאב מציף את "היחידה" במוסיקה. כמעט אין רגע של שקט בסרט. וזו תמיד מהסוג הדרמטי והחשוב. גם כשצריך רגע של רגיעה בין שיא לשיא, ניק לאב

מדגיש!

את!

המתרחש!

היחידה בפעולה!

היחידה בפעולה!

בכלל, להמשיך לקרוא

טד החוקר המבולבל: מחווה אוהבת לאינדיאנה ג'ונס

לפני 3 שבועות ישבתי בבית וצפיתי בטקס פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית (כתבתי עליו כאן). אחד הסרטים שזכו שם בפרסים היה "הרפתקאותיו של טדאו ג'ונס". זהו סרט אנימציה שזכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר, אבל גם בפרס סרט הביכורים ובפרס התסריט המעובד. בשתי הקטגוריות האחרונות הוא גבר על סרטים לא מצוירים, מה שגרם לי לחשוב שיש כאן יותר מעוד סרט מצויר לילדים. בדרך מקרה גיליתי שהסרט בעצם מוקרן כבר בארץ תחת השם "טד החוקר המבולבל". זה הרי נראה כמו עוד סרט מצויר חסר ייחוד. אבל עם הידע שיש סיכוי שיש בו קצת יותר בכל זאת נכנסתי (עם עוד כמה אמהות וילדים) להקרנת צהרים. לא התאכזבתי.

אני יודע מעט מאוד על אינדיאנה ג'ונס. לא ראיתי אף אחד מהסרטים. אני לא ממש פריק של סרטי הרפתקאות שכאלו. אבל נדמה לי שהבמאי של "טד החוקר המבולבל" ראה את "אינדיאנה ג'ונס" בלופ אינסופי. גם אם אני די בור בכל הקשור למה שהריסון פורד עשה עם הדמות הזו, עדיין אני מכיר את הסצינה הזו, שזוכה כאן, בגרסה המצוירת שלה, להומאז'/ חיקוי/ עדכון. והאמת היא שרוב הסרט הוא סרט הרפתקאות סוחף עם כמה וכמה מעמדים מותחים שהצמידו אותי לקצה הכסא, ממש כאילו זה היה סרט לייב אקשן.

הרפתקאותיו של טאד/ טד/ טדאוס ג'ונס (וחבורתו)

הרפתקאותיו של טאד/ טד/ טדאוס ג'ונס (וחבורתו)

אז כמו אינדיאנה ג'ונס, גם להמשיך לקרוא

מעשיה אורבנית: הנעורים הם פריוויו מרתק לחרא של חיים

נתחיל מהסוף: כן, זה סרט בוטה. סרט עם הרבה סקס. ועירום. ושפה מאוד לא עדינה. אבל מעבר לפרובוקציה, יש כאן כשרון של במאי ואמירה על העולם. אז גם אם "מעשייה אורבנית" מרגיש לי קצת בוסרי, הוא עדיין סרט שכדאי לנסות לפענח. כדאי לנסות לקרוא בין השורות, דרך הבוטות, לגלות את מה שעומד מאחורה.

אסתי ירושלמי ב"מעשייה אורבנית". נועז, פרובוקטיבי, שונה, מרתק.

אסתי ירושלמי ב"מעשייה אורבנית". נועז, פרובוקטיבי, שונה, מרתק.

בהתחלת הסרט, גיבור הסרט אומר: "אני צעיר, כל החיים לפני"

בסוף הסרט, אביו של הגיבור אומר: "אני זקן, החיים מאחורי"

ובין שני הקצוות האלו מתקיים "מעשייה אורבנית". סרט על ה להמשיך לקרוא

הקנדים הולכים למכשפת המלחמה

לפני כחודש פרסמתי כאן את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע. מסתבר שהקנדים עשו מזה רעש גדול. הם קוראים לזה "הטקס הראשון" של האקדמיה הקנדית לקולנוע. מובן מאליו שהיו טקסים ופרסים גם בשנים שעברו (דפדפו אחורה לשנים שעברו אצלי בבלוג, תחת הקטגוריה "פרסים ברחבי העולם"). אבל השנה הקנדים החליטו לאחד את פרסי הטלויזיה (הג'מיני) ואת פרסי הקולנוע (הג'יני) לטקס אחד של פרסי האקדמיה הקנדית (לפרס החדש אין עדיין שם). להנחיית הטקס הם הביאו את מרטין שורט, קומיקאי ידוע וותיק. והכי חשוב, לפרסים היו מועמדים רשימה של סרטים שנראים טובים ומעניינים.

המפסיד הגדול של הערב היה להמשיך לקרוא

דנמרק בין סיפור חטיפה לסיפור מלכותי

לא הייתי אתמול בערב בבית, ולא יכולתי לעקוב מקרוב אחרי מה שקרה בדנמרק אמש, אבל גם מעקב בדיעבד אחרי התוצאות של פרסי האקדמיה בדנמרק מגלה תמונה מרתקת: שני סרטים כבשו את לב דנמרק בצורה כמעט מוחלטת, והפרסים התחלקו ביניהם. לא שווה בשווה, אבל בכל זאת: "סיפור מלכותי", שגם הוקרן בישראל לא מזמן, זכה ב-9 פרסים: שחקן משנה, שחקנית משנה, בימוי, צילום, עיצוב, תלבושות, איפור, אפקטים, ומוסיקה.

אבל היה סרט אחר שזכה. הוא אמנם זכה רק ב-5 פרסים, אבל אלו הפרסים ה(לכאורה)חשובים יותר.  "חטיפה" (A Hijacking), סרט שמגולל פרשה של חטיפה של ספינה בידי פיראטים המבקשים כופר (הנה הטריילר המרשים לתזכורת) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, וכן בפרס השחקן, התסריט, העריכה, והסאונד.

אם אפשר להגדיר זוכה אחת מרכזית של הערב היא ללא ספק להמשיך לקרוא