פיתול מושלם, סרט לא כל כך

סצינות הסקס בסרט הן המגוכחות ביותר שראיתי זה זמן רב. הן דומות לסצינות שחשבתי שנעלמו כבר מהעולם. כאלו שכל כך חששו מלהראות את הדברים ש'אסור' להראות, אז הם צילמו מ'סביב'. גב חשוף – מותר. בטן חשופה – גם מותר. מה שמעל לבטן, ובוודאי מה שמתחתיה – אסור. אז נוצר מעין מיש-מש לא ברור ומקוטע שמראה את החלקים המעטים ש'מותר' להראות, ומדלג מעל שאר החלקים. ובשביל להוסיף אמינות ליצירה הביזארית הזו, נשמעות אנחות ברקע. אבל לא סקסואליות כאלו. זה אסור. אלא יותר כמו התנשפויות של אחרי ריצה.

סצינות הסקס ב"פיתול מושלם" הן רק הסימפטום, כמובן. הסרט כולו סובל מאימפוטנציה בימויית שכזו. זהו סרט הריגול המשעמם שראיתי בחיי. הרי אני לא מבקש הרבה: את כל עלילת הכלכלה הגבוהה אני לא אבין במילא. מספיק שחקנים טובים (ואת זה יש), צילומי נוף אירופיים עשירים ומרהיבים (וגם את זה יש) – וקצב. הרבה קצב. אקשן. וחדווה בעשייה. ואת אלו אין. "פיתול מושלם" הוא סרט שאמור היה להיות סרט קליל וכיפי, ואפילו קצת מרגש. אבל הוא כבד, בקושי זז. מתנייע באיטיות, מוציא את כל החשק לעקוב אחרי הנעשה. הוא דואג יותר מדי לטכניקה של עשיית הסרט, ושוכח בדרך למה באנו לסרט הזה – לכייף. אין כמעט אקשן בסרט הזה. זו דרמת ריגול (וריגול נגדי) שמתרחשת ברובה מסביב לשולחנות משרדיים. אבל גם דרמה שכזו צריכה קצב. וכאן הכל יבש ומת.

ססיל דה פראנס וז'אן דוז'ארדין ב"פיתול מושלם". יפה לעין, חסר רגש.

ססיל דה פראנס וז'אן דוז'ארדין ב"פיתול מושלם". יפה לעין, חסר רגש.

לקראת סוף הסרט יש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לולה 2013 : Oh Boy

אז נתחיל מהסוף: להזכירכם, "הדירה", הסרט הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר, היה מועמד לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. הוא לא זכה. עקף אותו סרט שנקרא "יותר מדבש", דוקומנטרי על דבורים.

הערב התקיים טקס פרסי האקדמיה הגרמנית, ה"לולה". את המועמדים סקרתי כאן לפני כחודש. הטקס הקצת ארוך מדי (קטעי המעבר נמתחו הרבה מעבר למיתרי הסבלנות שלי) חילק את פרסיו בעיקר בין שני סרטים, אבל יש מנצח אחד עיקרי. ברוב הקטגוריות הטכניות ניצח "ענן אטלס", הבלגן האטומי של האח והאחות לבית וואשאוסקי, בשיתוף טום טיקוור הגרמני. "ענן אטלס" זכה ב- 5 פרסי "לולה" – העיצוב האמנותי, האיפור, התלבושות, העריכה, והצילום.

אבל הזוכה הגדול של הערב היה סרט שנקרא Oh Boy

להבנתי לא הסיפור של הסרט הוא האטרקציה העיקרית כאן, אלא הסגנון. וודי אלן בברלין. שחור לבן, מסוגנן, קליל, ועם זאת פילוסופי. בחור צעיר ולא יוצלח, חסר עבודה, חסר אהבה, חסר כסף, שנשר מהאוניברסיטה, מחפש את עצמו.

Oh boy מקבל להמשיך לקרוא

לעוף מהתרגשות. לעוף וזהו.

לא מבין מה קרה כאן.

אני מניח שפדרו אלמודובר רצה אתנחתא קלילה אחרי "העור בו אני חי" הפסיכי.

אני מניח שכל שחקני ספרד, רובם בוגרי סרטי אלמודובר לדורותיהם, התגייסו בדיוק למטרה זו.

אני מניח שאלמודובר עצמו חזר ברוחו לשנות ה-80 העליזות, בהן פרץ כ"ילד הרע" של הקולנוע עם קומדיות חצופות ונועזות.

אני לא ממש יודע איך זה השתבש. אבל מה שיש ב"לעוף מהתרגשות" הוא קומדיה לא מצחיקה. סרט שכאילו מבויים ע"י התלמיד הכי לא מוכשר  בכיתה. אחד שלא יודע קומדיה מהי.

אז כן, העיצוב הצבעוני עדיין כאן. סימן ההיכר האלמודוברי הכי בולט לא נעדר גם מהסרט הזה. וגם העיסוק במיניות, עוד סימן היכר אלמודוברי, גם הוא מאוד בולט כאן.

לפני הצפייה בסרט קצת חששתי ממה שאמור להיות קומדיה גסה. אז האמת שזה נמצא בטקסט, וזה היה יכול להיות מצחיק למדי,  אבל משהו נדפק במעבר של הרעיונות אל המסך.

זה כאילו שאלמודובר בילה כל כך הרבה זמן בבימוי דרמות מסוגים שונים, עד ש להמשיך לקרוא

להישאר בחיים: ילד פלסטיני, חייל ישראלי, צלם דני, שחקן אמריקאי, הפקה בריטית. בעיה.

האמת היא שבאתי לסרט מראש מוכן לקרב. מוכן לקטול. אני מאוהדי ערן ריקליס, ואני חושב שכשהוא בפורמה הוא מטובי בנינו הקולנועיים. אבל אני חושב שדרכו אבדה. את תהילתו הוא קנה בסרטים ישראלים, דוברי עברית, המתעסקים בנושאים ישראלים. והנה, זה כבר סרט שני שהוא מוכר את עצמו בזול למכונה ההוליוודית. שהוא מנסה לעשות את זה בגדול בחוץ. הנסיון הראשון היה נסיון כושל. "פלייאוף" היה סרט על נושא ישראלי עם שחקנים חוצלארצים שדיברו אנגלית והיה סרטו הכי פחות טוב בכל הקריירה. אבל הנה הוא עולה על הסוס שנית, מספר סיפור ישראלי עם שחקן הוליוודי בהפקה בריטית. ושוב…

רגע רגע. הפעם זה לא כל כך רע. זה אמנם סרט בעייתי, אבל הוא הרבה יותר טוב מ"פלייאוף". ראשית, האוטנתיות: יש כאן הקפדה גדולה מאוד על השפה. אנחנו הרי מכירים את הוליווד: בסרטים אמריקאים גם הגרמנים מדברים אנגלית. וגם הטורקים. וגם הערבים (עם זרים, ובינם לבין עצמם). הם צריכים למכור את הסרט, אז כולם שם מדברים אנגלית. לא כאן. לא ב"להישאר בחיים". אצל ערן ריקליס, בסרטו החדש, רוב הסרט דובר ערבית ואנגלית, ויש גם קצת עברית (בעיקר כשקורה משהו לא טוב לחייל הישראלי, אז הוא פולט קללה. בדרך כלל זה "בן זונה" או "כוס אמק". אה, רגע. "כוס אמק" זה בערבית). הפעם ערן ריקליס הקפיד שאני אאמין למה שקורה בסרט כבר בבחירה שלו להיצמד לשפה המדוברת הנכונה.

בנוסף, הפעם רואים את הכסף על המסך. הפעם ערן ריקליס צוות עם הצלם הדני דן לאוסטסן (שידוע בעיקר כצלם של סרטי אימה ופעולה). והצלם הזה עושה כאן בסרט עבודה מפוארת. ראשית הוא מצלם את רוב הסרט בצבעי חול. משהו צהוב אבל דהוי. משהו שקולט את אור השמש, אבל מקהה אותה, הופך אותה לפחות זוהרת. שמש ים-תיכונית בד"כ מביאה לי אסוציאציות קיציות, שמחות. לאוסטסן צובע לי את השמש שלנו בצבעים קודרים יותר, מלנכולים יותר. ושנית, לאוסטסן מזיז את המצלמה המון, טוען את הסיטואציות בהמון אנרגיה.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ושלישית, הפעם הבחירה בשחקן הראשי מצדיקה את עצמה. אני אמנם חושב ש להמשיך לקרוא

המגיפה: בדיחת קרש

אוי ואבוי.

אוי ואבוי אם זאת סדרת הדגל החדשה של "הוט". סדרת יוקרה. גם כן יוקרה, אלק.

הרעיון, אני מנחש, היה לעשות סדרה שתלגלג על העשירים המנותקים מהעם (אפרופו פרשת נוחי דנקנר מהשבוע שעבר). מה יקרה אם העשירים האלו, שרגילים שכולם יעשו בשבילם הכל, מה יקרה להם אם הם יצטרכו להתמודד בכוחות עצמם עם הדבר הזה שנקרא חיים. עם מחלות. עם סכנה אמיתית. אני מניח שהרעיון היה לעשות סדרה סרקסטית וארסית מאוד. סדרה עשירה ומושקעת מאוד שתלגלג על כל המושקעים. הבעיה העיקרית של הסדרה הזו היא גם הבעיה העיקרית של החיים שלנו, האנשים הפשוטים, כאן בישראל: מכיוון שהעשירים רוצים רק להתעשר יותר, הם חוסכים בכל דבר קטן. ולכן, במקום שהסדרה הזו תהיה באמת מושקעת ועשירה, היא בעצם נראית כמו הפקה שכונתית של מתנ"ס.

"המגיפה". סדרת יוקרה. אלק. (צילום: אוהד רומנו)

"המגיפה". סדרת יוקרה. אלק. (צילום: אוהד רומנו)

בכלל, הסדרה הזו היא כמו להמשיך לקרוא

סטארבק: ילד מתבגר

אני אוהב קולנוע. בעיקר אני אוהב קולנוע עולמי. מעניין אותי לעקוב אחרי הסרטים החמים ברחבי העולם. אחת הדרכים שלי לעשות את זה היא לעקוב אחרי טקסי פרסי האקדמיות לקולנוע ברחבי העולם. ומאז שיש לי בלוג, הדיווחים שלי עליהם ועל הסרטים החמים בעולם נמצאים תחת הקטגוריה "פרסים ברחבי העולם" (ראו בצד שמאל). לפעמים, כשאני עוקב אחרי טקסי הפרסים השונים, אני נתקל בסרט שמועמד שמדליק אותי ושמגרה לי את בלוטות הרוק. כך קרה בינואר של השנה שעברה, כשסיקרתי את המועמדויות לפרסים בקנדה. בפוסט ההוא משולב גם הטריילר ל"סטארבק". ואכן, את מה שהטריילר מבטיח, הסרט עצמו מקיים: מדובר בקומדיה טובת-לב, מצחיקה, ואפילו מרגשת לפרקים. (הערת צד: סרט נוסף שמוזכר בסקירת המועמדויות לפרסי האקדמיה בקנדה בשנה שעברה עומד לצאת בישראל בקרוב. זהו "קפה דה פלור". מדובר בסרט נפלא וסוחף בצורה בלתי רגילה. אבל עליו לכשיצא)

הסיפור על האיש שמגלה להפתעתו יום אחד שהוא אב ל-533 ילדים כאילו מכתיב קומדיה מטורפת. הבמאי קן סקוט מפתיע, ולצד כמה רגעים מאוד מצחיקים, הוא משלב דרמה עדינה ונוגעת ללב. "סטארבק" בבסיסו הוא דרמה קומית על התבגרות של גבר בן 40. בעולם הוליוודי שמכריז חזור והכרז על אינפנטיליותו של הגבר המודרני (בסדרה של קומדיות סרות טעם וגסות) מגיע הסרט הקנדי הזה ועושה את אותו הדבר, מבלי ללכלך את הידיים. אמנם סצינת הפתיחה אינה מבשרת טובות, אבל גסות הרוח ננטשת לטובת סיפור נוגע ללב ואפילו סוחף לרגעים.

כולם היו בני (ובנותי). סטארבק.

כולם היו בני (ובנותי). סטארבק.

קן סקוט הבמאי עו להמשיך לקרוא

עדכונים ושיפורים

כפי שבטח שמתם לב, קצב העדכונים החודש ירד קצת. מצד אחד, זה בגלל החג-שבת-חג-שבת שנפל עלינו לאחרונה. הסינמטקים לא באמת מקיימים אירועים שוטפים בתוך הזמנים האלו. אז נשאר לי רק לכתוב על הסרטים החדשים שעולים מדי שבוע. לפחות על אלו שאני רואה.

אז התעסקתי קצת בדברים אחרים. אבל לפני כן, עדכון אחד:

מי שקורא כאן לא מהיום כבר יודע שאני מאוד מתעניין בתחרויות אקדמיה מכל העולם. לאחרונה העליתי לכאן את רשימת המועמדויות של פרסי האקדמיה הגרמנית (טקס הפרסים בסוף החודש. אני אעדכן). אם תעיינו אחורה בבלוג שלי תוכלו לראות שבכל אפריל מתפרסמת רשימת המועמדויות לפרסי הדוד די דונטלו, פרסי האקדמיה האיטלקית. אבל השנה הם מתעכבים. שלחתי מייל לאקדמיה האיטלקית לבירור העניין, והם חזרו אלי: מסתבר ש להמשיך לקרוא