ארכיון חודשי: אפריל 2013
לולה 2013 : Oh Boy
אז נתחיל מהסוף: להזכירכם, "הדירה", הסרט הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר, היה מועמד לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. הוא לא זכה. עקף אותו סרט שנקרא "יותר מדבש", דוקומנטרי על דבורים.
הערב התקיים טקס פרסי האקדמיה הגרמנית, ה"לולה". את המועמדים סקרתי כאן לפני כחודש. הטקס הקצת ארוך מדי (קטעי המעבר נמתחו הרבה מעבר למיתרי הסבלנות שלי) חילק את פרסיו בעיקר בין שני סרטים, אבל יש מנצח אחד עיקרי. ברוב הקטגוריות הטכניות ניצח "ענן אטלס", הבלגן האטומי של האח והאחות לבית וואשאוסקי, בשיתוף טום טיקוור הגרמני. "ענן אטלס" זכה ב- 5 פרסי "לולה" – העיצוב האמנותי, האיפור, התלבושות, העריכה, והצילום.
אבל הזוכה הגדול של הערב היה סרט שנקרא Oh Boy
להבנתי לא הסיפור של הסרט הוא האטרקציה העיקרית כאן, אלא הסגנון. וודי אלן בברלין. שחור לבן, מסוגנן, קליל, ועם זאת פילוסופי. בחור צעיר ולא יוצלח, חסר עבודה, חסר אהבה, חסר כסף, שנשר מהאוניברסיטה, מחפש את עצמו.
Oh boy מקבל להמשיך לקרוא
לעוף מהתרגשות. לעוף וזהו.
לא מבין מה קרה כאן.
אני מניח שפדרו אלמודובר רצה אתנחתא קלילה אחרי "העור בו אני חי" הפסיכי.
אני מניח שכל שחקני ספרד, רובם בוגרי סרטי אלמודובר לדורותיהם, התגייסו בדיוק למטרה זו.
אני מניח שאלמודובר עצמו חזר ברוחו לשנות ה-80 העליזות, בהן פרץ כ"ילד הרע" של הקולנוע עם קומדיות חצופות ונועזות.
אני לא ממש יודע איך זה השתבש. אבל מה שיש ב"לעוף מהתרגשות" הוא קומדיה לא מצחיקה. סרט שכאילו מבויים ע"י התלמיד הכי לא מוכשר בכיתה. אחד שלא יודע קומדיה מהי.
אז כן, העיצוב הצבעוני עדיין כאן. סימן ההיכר האלמודוברי הכי בולט לא נעדר גם מהסרט הזה. וגם העיסוק במיניות, עוד סימן היכר אלמודוברי, גם הוא מאוד בולט כאן.
לפני הצפייה בסרט קצת חששתי ממה שאמור להיות קומדיה גסה. אז האמת שזה נמצא בטקסט, וזה היה יכול להיות מצחיק למדי, אבל משהו נדפק במעבר של הרעיונות אל המסך.
זה כאילו שאלמודובר בילה כל כך הרבה זמן בבימוי דרמות מסוגים שונים, עד ש להמשיך לקרוא
להישאר בחיים: ילד פלסטיני, חייל ישראלי, צלם דני, שחקן אמריקאי, הפקה בריטית. בעיה.
האמת היא שבאתי לסרט מראש מוכן לקרב. מוכן לקטול. אני מאוהדי ערן ריקליס, ואני חושב שכשהוא בפורמה הוא מטובי בנינו הקולנועיים. אבל אני חושב שדרכו אבדה. את תהילתו הוא קנה בסרטים ישראלים, דוברי עברית, המתעסקים בנושאים ישראלים. והנה, זה כבר סרט שני שהוא מוכר את עצמו בזול למכונה ההוליוודית. שהוא מנסה לעשות את זה בגדול בחוץ. הנסיון הראשון היה נסיון כושל. "פלייאוף" היה סרט על נושא ישראלי עם שחקנים חוצלארצים שדיברו אנגלית והיה סרטו הכי פחות טוב בכל הקריירה. אבל הנה הוא עולה על הסוס שנית, מספר סיפור ישראלי עם שחקן הוליוודי בהפקה בריטית. ושוב…
רגע רגע. הפעם זה לא כל כך רע. זה אמנם סרט בעייתי, אבל הוא הרבה יותר טוב מ"פלייאוף". ראשית, האוטנתיות: יש כאן הקפדה גדולה מאוד על השפה. אנחנו הרי מכירים את הוליווד: בסרטים אמריקאים גם הגרמנים מדברים אנגלית. וגם הטורקים. וגם הערבים (עם זרים, ובינם לבין עצמם). הם צריכים למכור את הסרט, אז כולם שם מדברים אנגלית. לא כאן. לא ב"להישאר בחיים". אצל ערן ריקליס, בסרטו החדש, רוב הסרט דובר ערבית ואנגלית, ויש גם קצת עברית (בעיקר כשקורה משהו לא טוב לחייל הישראלי, אז הוא פולט קללה. בדרך כלל זה "בן זונה" או "כוס אמק". אה, רגע. "כוס אמק" זה בערבית). הפעם ערן ריקליס הקפיד שאני אאמין למה שקורה בסרט כבר בבחירה שלו להיצמד לשפה המדוברת הנכונה.
בנוסף, הפעם רואים את הכסף על המסך. הפעם ערן ריקליס צוות עם הצלם הדני דן לאוסטסן (שידוע בעיקר כצלם של סרטי אימה ופעולה). והצלם הזה עושה כאן בסרט עבודה מפוארת. ראשית הוא מצלם את רוב הסרט בצבעי חול. משהו צהוב אבל דהוי. משהו שקולט את אור השמש, אבל מקהה אותה, הופך אותה לפחות זוהרת. שמש ים-תיכונית בד"כ מביאה לי אסוציאציות קיציות, שמחות. לאוסטסן צובע לי את השמש שלנו בצבעים קודרים יותר, מלנכולים יותר. ושנית, לאוסטסן מזיז את המצלמה המון, טוען את הסיטואציות בהמון אנרגיה.
ושלישית, הפעם הבחירה בשחקן הראשי מצדיקה את עצמה. אני אמנם חושב ש להמשיך לקרוא
המגיפה: בדיחת קרש
אוי ואבוי.
אוי ואבוי אם זאת סדרת הדגל החדשה של "הוט". סדרת יוקרה. גם כן יוקרה, אלק.
הרעיון, אני מנחש, היה לעשות סדרה שתלגלג על העשירים המנותקים מהעם (אפרופו פרשת נוחי דנקנר מהשבוע שעבר). מה יקרה אם העשירים האלו, שרגילים שכולם יעשו בשבילם הכל, מה יקרה להם אם הם יצטרכו להתמודד בכוחות עצמם עם הדבר הזה שנקרא חיים. עם מחלות. עם סכנה אמיתית. אני מניח שהרעיון היה לעשות סדרה סרקסטית וארסית מאוד. סדרה עשירה ומושקעת מאוד שתלגלג על כל המושקעים. הבעיה העיקרית של הסדרה הזו היא גם הבעיה העיקרית של החיים שלנו, האנשים הפשוטים, כאן בישראל: מכיוון שהעשירים רוצים רק להתעשר יותר, הם חוסכים בכל דבר קטן. ולכן, במקום שהסדרה הזו תהיה באמת מושקעת ועשירה, היא בעצם נראית כמו הפקה שכונתית של מתנ"ס.
בכלל, הסדרה הזו היא כמו להמשיך לקרוא
סטארבק: ילד מתבגר
אני אוהב קולנוע. בעיקר אני אוהב קולנוע עולמי. מעניין אותי לעקוב אחרי הסרטים החמים ברחבי העולם. אחת הדרכים שלי לעשות את זה היא לעקוב אחרי טקסי פרסי האקדמיות לקולנוע ברחבי העולם. ומאז שיש לי בלוג, הדיווחים שלי עליהם ועל הסרטים החמים בעולם נמצאים תחת הקטגוריה "פרסים ברחבי העולם" (ראו בצד שמאל). לפעמים, כשאני עוקב אחרי טקסי הפרסים השונים, אני נתקל בסרט שמועמד שמדליק אותי ושמגרה לי את בלוטות הרוק. כך קרה בינואר של השנה שעברה, כשסיקרתי את המועמדויות לפרסים בקנדה. בפוסט ההוא משולב גם הטריילר ל"סטארבק". ואכן, את מה שהטריילר מבטיח, הסרט עצמו מקיים: מדובר בקומדיה טובת-לב, מצחיקה, ואפילו מרגשת לפרקים. (הערת צד: סרט נוסף שמוזכר בסקירת המועמדויות לפרסי האקדמיה בקנדה בשנה שעברה עומד לצאת בישראל בקרוב. זהו "קפה דה פלור". מדובר בסרט נפלא וסוחף בצורה בלתי רגילה. אבל עליו לכשיצא)
הסיפור על האיש שמגלה להפתעתו יום אחד שהוא אב ל-533 ילדים כאילו מכתיב קומדיה מטורפת. הבמאי קן סקוט מפתיע, ולצד כמה רגעים מאוד מצחיקים, הוא משלב דרמה עדינה ונוגעת ללב. "סטארבק" בבסיסו הוא דרמה קומית על התבגרות של גבר בן 40. בעולם הוליוודי שמכריז חזור והכרז על אינפנטיליותו של הגבר המודרני (בסדרה של קומדיות סרות טעם וגסות) מגיע הסרט הקנדי הזה ועושה את אותו הדבר, מבלי ללכלך את הידיים. אמנם סצינת הפתיחה אינה מבשרת טובות, אבל גסות הרוח ננטשת לטובת סיפור נוגע ללב ואפילו סוחף לרגעים.
קן סקוט הבמאי עו להמשיך לקרוא
עדכונים ושיפורים
כפי שבטח שמתם לב, קצב העדכונים החודש ירד קצת. מצד אחד, זה בגלל החג-שבת-חג-שבת שנפל עלינו לאחרונה. הסינמטקים לא באמת מקיימים אירועים שוטפים בתוך הזמנים האלו. אז נשאר לי רק לכתוב על הסרטים החדשים שעולים מדי שבוע. לפחות על אלו שאני רואה.
אז התעסקתי קצת בדברים אחרים. אבל לפני כן, עדכון אחד:
מי שקורא כאן לא מהיום כבר יודע שאני מאוד מתעניין בתחרויות אקדמיה מכל העולם. לאחרונה העליתי לכאן את רשימת המועמדויות של פרסי האקדמיה הגרמנית (טקס הפרסים בסוף החודש. אני אעדכן). אם תעיינו אחורה בבלוג שלי תוכלו לראות שבכל אפריל מתפרסמת רשימת המועמדויות לפרסי הדוד די דונטלו, פרסי האקדמיה האיטלקית. אבל השנה הם מתעכבים. שלחתי מייל לאקדמיה האיטלקית לבירור העניין, והם חזרו אלי: מסתבר ש להמשיך לקרוא
המוצא האחרון: הפוליטי והאישי
את "ילדות בהסתר" החם והמרגש ואת "המוצא האחרון" ראיתי באותו יום. ולפעמים כשאתה רואה שני סרטים שונים באותו יום אתה מקשר ביניהם גם אם אין ביניהם קשר. אחד סרט ארגנטינאי פשוט וצנוע. אחר הוליוודי הרבה יותר שאפתני עם הרבה שחקנים מוכרים. אבל מנוע העלילה בשניהם הוא מחאה פוליטית בשנות ה-70. שניהם שואלים שאלות של מוסר ושל מחויבות אישית מול מחויבות למאבק צודק. האם זה מקרי שאת רוב המאבקים הפוליטיים בעולם (כולל בישראל. הזכרו נא במחאת האוהלים, רק לפני שנתיים) מובילים סטודנטים, אנשים צעירים ומשכילים שטרם התחתנו ועשו ילדים. אנשים אידאליסטים שטרם בדקו מעשית את האידאלים שלהם על עצמם. האם על אנשים מבוגרים עם ילדים להמשיך להילחם על עקרונותיהם גם אם הילדים שלהם סובלים בשל כך?
את "ילדות בהסתר" מוביל הילד שנקלע לאש הצולבת (המטאפורית, וגם הלא כל כך מטאפורית). את "המוצא האחרון" מוביל ההורה. האב שפעם היה מעורב בפעילות אנטי-ממשלתית אלימה, והוא משאיר את ביתו אצל אחיו, בעוד הוא יוצא למסע להילחם על שמו. שני הסרטים באים מכוונות טובות, אבל בעוד שהארגנטינאי נצמד לאנשים ומתאר את הדינמיקה ביניהם בצורה עדינה ואוהבת (רק כדי לרגש אותנו כאשר המציאות מכה, ודרך הרגש לגרום לנו להבין כמה דברים על המציאות הזו), סרטו של רוברט רדפורד מנסה לעשות דברים דומים, אבל בהצלחה חלקית בלבד.
הבעיה העיקרית שלי עם "המוצא האחרון" היא שהוא סרט להמשיך לקרוא
ילדות בהסתר: רחוק מכאן, אבל קרוב
סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בארגנטינה הן פצע פתוח בתולדות האומה הדרום אמריקאית. הצבא שלט ביד רמה, ודיכא באכזריות כוחות אופוזיציוניים. עד היום ארגנטינאים כואבים את כאבם של הקרובים שהומתו ע"י השלטון, ושל אלו שנעלמו ולא חזרו. והכאב הזה, הרגש החשוף הזה, הוא הרגש שמניע את עלילת "ילדות בהסתר". ומשהו בכנות שלו מאוד נוגע ללב.
בנחמין אבילה הוא כנראה במאי שצריך לשים עליו עין מעכשיו. ב"ילדות בהסתר" הוא מפגין כשרון המצאה מגוון, ורגישות גבוהה לסיפור ולאנשים. יש שימוש מדוד ויפהפה באנימציה. יש מעבר חלק בין קטעי חלום למציאות. יש צילום בצבעים חמים. יש קלוז אפים יפהפיים המקרבים אותנו בצורה מאוד אינטימית לדמויות (ולפעמים מדובר באקסטרים-קלוז-אפים, כאלו שרואים בהם רק עין ואף, למשל. מאוד מאוד קרוב). אבילה משתמש במוסיקה בצורה חכמה, לפעמים כיחידה המאחדת כמה סצינות לכדי מעבר זמן חלק, ולפעמים כדי לאייר סצינה דרמטית בצורה חכמה. ובעיקר, יש כאן רגישות עצומה לנפש המתבגר תחת מצב בלתי אפשרי.