סצינות הסקס בסרט הן המגוכחות ביותר שראיתי זה זמן רב. הן דומות לסצינות שחשבתי שנעלמו כבר מהעולם. כאלו שכל כך חששו מלהראות את הדברים ש'אסור' להראות, אז הם צילמו מ'סביב'. גב חשוף – מותר. בטן חשופה – גם מותר. מה שמעל לבטן, ובוודאי מה שמתחתיה – אסור. אז נוצר מעין מיש-מש לא ברור ומקוטע שמראה את החלקים המעטים ש'מותר' להראות, ומדלג מעל שאר החלקים. ובשביל להוסיף אמינות ליצירה הביזארית הזו, נשמעות אנחות ברקע. אבל לא סקסואליות כאלו. זה אסור. אלא יותר כמו התנשפויות של אחרי ריצה.
סצינות הסקס ב"פיתול מושלם" הן רק הסימפטום, כמובן. הסרט כולו סובל מאימפוטנציה בימויית שכזו. זהו סרט הריגול המשעמם שראיתי בחיי. הרי אני לא מבקש הרבה: את כל עלילת הכלכלה הגבוהה אני לא אבין במילא. מספיק שחקנים טובים (ואת זה יש), צילומי נוף אירופיים עשירים ומרהיבים (וגם את זה יש) – וקצב. הרבה קצב. אקשן. וחדווה בעשייה. ואת אלו אין. "פיתול מושלם" הוא סרט שאמור היה להיות סרט קליל וכיפי, ואפילו קצת מרגש. אבל הוא כבד, בקושי זז. מתנייע באיטיות, מוציא את כל החשק לעקוב אחרי הנעשה. הוא דואג יותר מדי לטכניקה של עשיית הסרט, ושוכח בדרך למה באנו לסרט הזה – לכייף. אין כמעט אקשן בסרט הזה. זו דרמת ריגול (וריגול נגדי) שמתרחשת ברובה מסביב לשולחנות משרדיים. אבל גם דרמה שכזו צריכה קצב. וכאן הכל יבש ומת.
ססיל דה פראנס וז'אן דוז'ארדין ב"פיתול מושלם". יפה לעין, חסר רגש.
איתן 