חנה ארנדט: סרט מלאכותי

חג, שבת, חג, שבת. אין זמן ל'חיים רגילים'. לקולנוע של שיגרה. אז לא כתבתי פה כבר שבוע.

אבל הנה אני כותב. הגיע אלינו, למסכים, "חנה ארנדט". סרט גרמני על האישה שסיקרה את משפט אייכמן בשנות ה-60, ובעקבותיו תבעה את המושג "הבנאליות של הרוע". אם לומר את האמת, אני מודע לעלייתו של הסרט הזה בישראל כבר כמה שבועות. אבל הוא פשוט לא עניין אותי. משהו בו נראה לי יבש מדי. ואז נתקלתי בשם הסרט הזה ברשימת המועמדויות של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. וראיתי את הטריילר. ומשהו שם הדליק אצלי איזושהי נורה. והנורה הזו כבתה בערך חמש דקות אל תוך הסרט. ונשארה כבויה לכל אורכו. האינטואיציה הראשונית שלי היתה נכונה: "חנה ארדנט" הוא סרט די משעמם. הקצב שקיים בטריילר כמעט ולא קיים בסרט. מדובר בסרט כמעט מת מבחינת קצב. אבל זוהי הצרה הכי הקטנה של הסרט.

ברברה סוקובה בתפקיד הראשי ב"חנה ארדנט"

ברברה סוקובה בתפקיד הראשי ב"חנה ארדנט"

מדובר בסרט שאני לא יכול להאמין לשום דבר שמתרחש בו. המיזנסצינה, העמדת השחקנים במרחב, ובימוי ההתרחשויות – הכל מאוד מלאכותי. אני כבר רגיל לדיונים אקדמיים מרתקים – למשל ב"חוק וסדר" או ב"בית הלבן" (או בכל דבר שארון סורקין כותב) – אבל אלו תמיד דיונים ממצים. קצרים. לעניין. ותמיד יש בהם את האלמנט האנושי. את ההשפעה המידית של אותו דיון רעיוני לכאורה מופשט ורחוק על החיים הממשיים המיידיים של הדוברים בסצינה. ב"חנה ארדנט" יש דיונים אין סופיים על הרוע, אבל אין דמויות. יש קרטונים. יש אנשים חסרי חיים שאומרים מילים חסרות משמעות. ומרגרטה פון טרוטה הבמאית מביימת את כל זה בחוסר דמיון משווע. היא מרגישה בחוסר הזה של אנושיות, אז היא מנסה לדחוף, בכוח, בדיחות או הפרעות לכאורה טבעיות לשטף הדיבור. כבר בסצינה השנייה של הסרט, מזכירתה הנאמנה של ארדנט נכנסת ויוצאת מהחדר מספר פעמים. היא לכאורה מביאה בכל פעם דבר חדש, אבל זה מרגיש כמו הצגת תיאטרון שמבויימת רע. משהו מאוד לא אמיתי קורה. כאילו שכל הכניסות והיציאות האלו מתוכננות כדי ליצור פאוזות דרמטיות ו/או קומיות. ובגלל שאני מרגיש את נגיעות הבימוי האלו, משהו מאוד בסיסי בתחושת המציאות של הסצינה עצמה מתערער. וככה זה ממשיך לכל אורך הסרט. לא האמנתי לרגע אחד בכל הסרט.

יש משהו פגום בצורה מאוד אקוטית בכל התכנון של הסרט. יש גם, למשל, צילומים ברחובות ירושלים. שוט אחד של חנה ארדנט יוצאת אל הרחוב מראה מיד שתי חיילות עומדות ומתלחששות בצד. והרי זה ברור שהן הושמו שם ע"י הבמאית כדי לכאורה לתת תחושת מציאות לרחוב. ודווקא בגלל זה – זה מרגיש מלאכותי. בנוסף, בבחירה משונה, כשחנה ארדנט מגיעה לסקר את משפט אייכמן בירושלים, במשך רוב הזמן היא נמצאת בחדר העיתונות, צופה במשפט בטלוויזיה. אז בשביל מה נסעת? (ובבחירה מוטעית לדעתי מרגרטה פון טרוטה הבמאית בוחרת להראות חומר ארכיוני אוטנתי מהמשפט במקום להמחיז אותו עם שחקנים. יש לך כבר שחקנית שמשחקת את חנה ארדנט, דמות שהיתה במציאות. אז למה אין שחקן שמשחק את אייכמן? הרי כל הדרמה, כל הרצון להראות את השפעת המשפט על ארנדט, נפשית ואינטלקטואלית, הרצון הזה נפגם בגלל ההחלטה המוטעית הזו).

כבר ראיתי סרטים שמתנכרים בכוונה. שנוקטים בגישה ברכטיאנית (למשל: "ילדה רעה", גם הוא סרט גרמני. סרט מרתק). אני לא טוען נגד הגישה הזו באופן קטגורי וכוללני. אבל אני יוצא נגד הנסיון הכושל כן לתת לסצינות הרגשת מציאות רק כדי להיות בעצם מלאכותיות. זה הרי כל כך ברור בכל הפעמים שהדמויות צוחקות תוך כדי דיבור. לא האמנתי להן בגרוש.

זה ברור שהבמאית הרגישה בחוסר של תוקף דרמטי לסרט. היא ניסתה לתקן את זה בכל מיני דרכים. למשל אינסרטים של פלאשבקים קצרים. אבל בגלל שזה קצר וספורדי (רק 3 או 4 פלאשבקים קצרים בכל הסרט) אין לזה שום סיכוי ליצור עלילת משנה שמשפיעה על העלילה הראשית.

ויש כאן גם משהו שאני תופס כחמור. את מזכירתה הנאמנה של ארדנט מגלמת יוליה ינטש. ראיתי את ינטש כבר בשני סרטים, ובשניהם מאוד הערכתי את עבודתה. ולכן גם מאוד הכעיסה אותי עבודתה כאן, בסרט הזה. המזכירה היא דמות מחוקה. אין לה רצונות משלה. אין לה שום פונקציה בסיפור מלבד להיות המשרתת והעוזרת של ארדנט. והרי בדיוק נגד זה יצאה ארנדט. נגד אנשים שעשו דברים מבלי לחשוב. רק ביצעו פקודות. והנה, ממש על ידה יש אשה צעירה שמבצעת את כל פקודותיה ללא ערעור ובדיוק רב. מחשבה מרתיעה ומרתיחה, במיוחד בגלל שאני יודע שהשחקנית הזו היא בעלת מנעד דרמטי לא קטן.

"חנה ארדנט" מפספס נושא מרתק ע"י בימוי כושל ומאובן. סרט משעמם ואף מקומם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “חנה ארנדט: סרט מלאכותי

  1. אהבתי את הסרט. רותקתי אליו. התקופה והנושא שוים דיון והרחבה. כמה מהפגמים שהזכרת – אכן ברורים אך הסרט עדיין מעניין וחשוב. הייתי מציע לך גם לא להתיימר לדעת מה מרגישה הבמאית. הסרט לא מפספס נושא מרתק – אלא מציג אותו באומץ. ישבתי שעתיים מרותק ולא משועמם. ההשוואה האחרונה בושא פקודות – מגוכחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s