אני ביאליק: מעניין אך פגום

היום מתחילות בסינמטק תל אביב הקרנות של סרט ישראלי עצמאי קטן, מקורי בחשיבתו, ועם זאת פגום. הקרנות הסרט יתפרסו על פני החודש ובמהלכו יתפזרו גם אל הסינמטקים האחרים. ראיתי את הסרט לאחרונה, ואני חושב ש"אני ביאליק" הוא רעיון גולמי מעניין שלא פותח כראוי.

הנחת היסוד של "אני ביאליק" מבטיחה סרט מרתק: מה אם היית מגלה במקרה שאתה בן משפחה אבוד של אחת הדמויות המרכזיות בהסטוריה שלנו?

אבל זה בבסיס של הסרט. יש ב"אני ביאליק" נסיון כן להפוך את הגימיק החביב הזה לדיון רציני במוזה, במקורות האמנות, אבל הוא מתנפץ אל סלע הבוסריות של הבימוי. ראשית, גם אם הסרט הזה נעשה בשקל וחצי, עדיין העובדה שהסרט הזה צולם באמצעים זולים הופכת את מראהו לעכור במיוחד, וזה לא מצדיק הקרנה באולמות קולנוע גדולים. לשלם מחיר כרטיס ולראות סרט שמוקרן כאילו מקלטת וידאו ישנה – זה לא מקובל. אבל אם אני אנסה להסתכל מעבר למסך העשן הזה, אני חושב שאביב טלמור עושה יותר מדי ב"אני ביאליק" – והוא מפריע לסרט בסופו של דבר.

יש שני אלמנטים בסרט: אלמנט אחד הוא אהבתו של טלמור למשורר המפורסם, המתבטאת בכך שהוא מורה לספרות שמלמד ביאליק כמעט בצורה סיזיפית, גם כשנדמה שתלמידיו לא מעונינים, וגם בכך שהוא מנסה את כוחו בכתיבת שירה משלו; אלמנט אחר בסרט הוא חיפוש אחר אב. אחר סמכות מחנכת שגם תאהב. חיים נחמן ביאליק הוא בעת ובעונה אחת סמכות אמנותית וסמכות אבהית. להרגשתי, שני האספקטים האלו מתנגשים בסרט, ובמקום לעזור אחד לשני, להאיר את דמותו של טלמור (בתפקיד עצמו) בצבעים שונים, הם מפריעים לטעמי לסרט עצמו להתפקס ולהיות מכוון מטרה (שהרי בסוף ננטש המימד האבהי של הסרט, ונשאר רק סיפור ההשראה לאמנות).

אביב טלמור (משמאל) בתפקיד עצמו ומיכאל כורש בתפקיד ביאליק ב"אני ביאליק"

אביב טלמור (משמאל) בתפקיד עצמו ומיכאל כורש בתפקיד ביאליק ב"אני ביאליק"

יש ביצירה של "אני ביאליק" מ להמשיך לקרוא