אני ביאליק: מעניין אך פגום

היום מתחילות בסינמטק תל אביב הקרנות של סרט ישראלי עצמאי קטן, מקורי בחשיבתו, ועם זאת פגום. הקרנות הסרט יתפרסו על פני החודש ובמהלכו יתפזרו גם אל הסינמטקים האחרים. ראיתי את הסרט לאחרונה, ואני חושב ש"אני ביאליק" הוא רעיון גולמי מעניין שלא פותח כראוי.

הנחת היסוד של "אני ביאליק" מבטיחה סרט מרתק: מה אם היית מגלה במקרה שאתה בן משפחה אבוד של אחת הדמויות המרכזיות בהסטוריה שלנו?

אבל זה בבסיס של הסרט. יש ב"אני ביאליק" נסיון כן להפוך את הגימיק החביב הזה לדיון רציני במוזה, במקורות האמנות, אבל הוא מתנפץ אל סלע הבוסריות של הבימוי. ראשית, גם אם הסרט הזה נעשה בשקל וחצי, עדיין העובדה שהסרט הזה צולם באמצעים זולים הופכת את מראהו לעכור במיוחד, וזה לא מצדיק הקרנה באולמות קולנוע גדולים. לשלם מחיר כרטיס ולראות סרט שמוקרן כאילו מקלטת וידאו ישנה – זה לא מקובל. אבל אם אני אנסה להסתכל מעבר למסך העשן הזה, אני חושב שאביב טלמור עושה יותר מדי ב"אני ביאליק" – והוא מפריע לסרט בסופו של דבר.

יש שני אלמנטים בסרט: אלמנט אחד הוא אהבתו של טלמור למשורר המפורסם, המתבטאת בכך שהוא מורה לספרות שמלמד ביאליק כמעט בצורה סיזיפית, גם כשנדמה שתלמידיו לא מעונינים, וגם בכך שהוא מנסה את כוחו בכתיבת שירה משלו; אלמנט אחר בסרט הוא חיפוש אחר אב. אחר סמכות מחנכת שגם תאהב. חיים נחמן ביאליק הוא בעת ובעונה אחת סמכות אמנותית וסמכות אבהית. להרגשתי, שני האספקטים האלו מתנגשים בסרט, ובמקום לעזור אחד לשני, להאיר את דמותו של טלמור (בתפקיד עצמו) בצבעים שונים, הם מפריעים לטעמי לסרט עצמו להתפקס ולהיות מכוון מטרה (שהרי בסוף ננטש המימד האבהי של הסרט, ונשאר רק סיפור ההשראה לאמנות).

אביב טלמור (משמאל) בתפקיד עצמו ומיכאל כורש בתפקיד ביאליק ב"אני ביאליק"

אביב טלמור (משמאל) בתפקיד עצמו ומיכאל כורש בתפקיד ביאליק ב"אני ביאליק"

יש ביצירה של "אני ביאליק" מחשבה קולנועית רעננה ומגוונת: יש שימוש בטכניקה כמו-דוקומנטרית; יש שימוש בכיתוב על התמונה, בעת ששירה מוקראת בסרט; יש אינסרטים של שחזורים הסטוריים (עם ביאליק ועם אהובתו הסודית, בגילומה של עירית גדרון המקסימה) הערוכים אל תוך הסיפור הראשי בצורה מעניינת ואפקטיבית; ויש שימוש באותן דמויות הסטוריות (בגילומם של שחקנים) כסוג של פנטומים, רוחות רפאים המופיעות ברגעים משמעותיים בסרט. והצד הזה של העשייה מרשים. אבל ככל שהדמות הראשית הולכת ומאבדת את שפיותה אני הרגשתי שאני לא נסחף איתה. שהכל פה קצת מוגזם מדי, ושאני אולי מבין את הסיבה לכך, אבל הלב שלי לא הולך עם הדמות הזו. אולי זה בגלל שביאליק, כמו כמעט כל דמות אמנותית קאנונית מהעבר הרחוק, לא נוגע לי באופן אישי. כמו אותם תלמידים שאותם הוא מלמד, העניין באותן דמויות ארכאיות מתעורר רק כאשר הוא משפיע באופן ישיר על הכאן ועכשיו (וניתן לראות את זה בסצינות הכיתה: רק כאשר המורה, טלמור, הופך למעורב באופן ישיר במילה הכתובה של ביאליק, רק אז מתעורר העניין של התלמידים המנומנמים). אבל באיזשהו שלב הסרט מאבד גובה, ונשאר לעמוד במקום יותר מדי  זמן. יש גילוי מסוים, ואין לו המשך. ואני נשאר לתהות מדוע הדמות הזו ממשיכה להתדרדר במורד השפיות כאשר בעצם נשארנו עם אותם נתונים שאיתם הוא נמצא כבר זמן מה.

וכך, למרות נסיונות סגנוניים מעניינים, ועם נתוני פתיחה לא רעים בכלל, ההרגשה שלי בתום הצפייה ב"אני ביאליק" היא בעיקר של פספוס. אם היתה כאן יותר הקפדה על מראה הסרט, ואם היתה כאן יותר הקפדה על הידוק התסריט כך שאלמנט אחד שלו לא יפריע לשני, אלא יפרה אותו, אולי אז היה כאן סרט הרבה יותר סוחף. כמו שהוא "אני ביאליק" הוא נסיון מעניין, אם כי לוקה מאוד בחסר בתוצאה הסופית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s