ילדות בהסתר: רחוק מכאן, אבל קרוב

סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בארגנטינה הן פצע פתוח בתולדות האומה הדרום אמריקאית. הצבא שלט  ביד רמה, ודיכא באכזריות כוחות אופוזיציוניים. עד היום ארגנטינאים כואבים את כאבם של הקרובים שהומתו ע"י השלטון, ושל אלו שנעלמו ולא חזרו. והכאב הזה, הרגש החשוף הזה, הוא הרגש שמניע את עלילת "ילדות בהסתר". ומשהו בכנות שלו מאוד נוגע ללב.

בנחמין אבילה הוא כנראה במאי שצריך לשים עליו עין מעכשיו. ב"ילדות בהסתר" הוא מפגין כשרון המצאה מגוון, ורגישות גבוהה לסיפור ולאנשים. יש שימוש מדוד ויפהפה באנימציה. יש מעבר חלק בין קטעי חלום למציאות. יש צילום בצבעים חמים. יש קלוז אפים יפהפיים המקרבים אותנו בצורה מאוד אינטימית לדמויות (ולפעמים מדובר באקסטרים-קלוז-אפים, כאלו שרואים בהם רק עין ואף, למשל. מאוד מאוד קרוב). אבילה משתמש במוסיקה בצורה חכמה, לפעמים כיחידה המאחדת כמה סצינות לכדי מעבר זמן חלק, ולפעמים כדי לאייר סצינה דרמטית בצורה חכמה. ובעיקר, יש כאן רגישות עצומה לנפש המתבגר תחת מצב בלתי אפשרי.

ילד וילדה במבוך המראות. "ילדות בהסתר"

ילד וילדה במבוך המראות. "ילדות בהסתר"

 

גיבור הסרט הוא ילד צעיר החוזר לארגנטינה אחרי שהות בגלות. שני הוריו הם פעילים פוליטיים אנטי-ממשלתיים, וככאלו הם חיים בסכנה מתמדת. אבל הילד מנסה בכל זאת לחיות חיים נורמליים. ו'נורמלי' בגיל שלו הוא גילוי אהבה ראשונה. ואני הרי סאקר של הסיפורים האלו. האהבה הראשונה הזו היא בד"כ האהבה הכי חזקה, הכי טהורה. וכשהאהבה הזו נתקלת בקשיים, אלו תמיד הקשיים הכי כואבים, הכי מרגשים. וכאן הקשיים מגיעים מכיוון לא קונבנציונלי – השלטונות סוגרים על הוריו המתמרדים, והוא, שגם כך חי בזהות בדויה, צריך לבחור בין אהבתו החדשה לבין נאמנותו להוריו (ובמעגל יותר גדול – בין נאמנות למטרה להפיל את השלטון הצבאי האכזרי, לבין מימוש האהבה הזו). משימה מאוד קשה לכל אדם, על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד צעיר.

אבילה נמנע מלביים את "ילדות בהסתר" כסיפור גדול מהחיים. בצניעות ובכנות ניכרת הוא נצמד לדמויות, מצלם אותן מקרוב מאוד, עם הרבה אהבה, וכשהצרות מכות, אנו מרגישים אותן מצוין כי אנחנו כבר חלק מהחיים של הדמויות האלו. אנחנו כואבים את כאבו של הילד הרגיש והמאוהב הזה, שרק רוצה לחיות חיים רגילים, אבל הנסיבות מכתיבות משהו אחר.

"ילדות בהסתר" היה הסרט שארגנטינה שלחה השנה לאוסקר האמריקאי. אני מבין למה. יש בו משהו מאוד נוגע ללב, מאוד כן, והוא מציג כשרון בימויי מסקרן. אני גם מבין למה האמריקאים לא בחרו בו – הוא לא לוחץ חזק לכיוון הדמעות. הוא צנוע וקטן מדי מכדי לסחוף את האמריקאים. אבל דווקא בגלל זה הוא מאוד נגע לליבי. ולמרות שהוא מוקרן כאן, רחוק מאוד מהבית (בביתו שלו, בארגנטינה, הוא זכה ב-10 פרסי אקדמיה, כולל פרסי הסרט, הבימוי, והמשחק), גם כאן אני יכול להעריך את ערכיו האמנותיים, להתרגש ממנו, ואפילו ללמוד קצת, על קצה המזלג, על החיים בצד השני של העולם, אז, תחת משטר צבאי, ואפילו היום, בצל הפצעים שעדיין פתוחים מאז ולא הגלידו. ארגנטינה זה רחוק מכאן, וגם שנות ה-80 לא קרובות, אבל הסרט הזה שומר אותן קרוב ללב, ומקרב אותנו לאנשים רחוקים בזמן ובמקום, ומספר לנו עליהם, על האנשים שגרים במקום רחוק מאיתנו וכואבים כאב של פצע שנפתח בזמן רחוק, אבל הוא עדיין כואב, כאן, ועכשיו, וקרוב.

סרט יפה, "ילדות בהסתר". כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s