המוצא האחרון: הפוליטי והאישי

את "ילדות בהסתר" החם והמרגש ואת "המוצא האחרון" ראיתי באותו יום. ולפעמים כשאתה רואה שני סרטים שונים באותו יום אתה מקשר ביניהם גם אם אין ביניהם קשר. אחד סרט ארגנטינאי פשוט וצנוע. אחר הוליוודי הרבה יותר שאפתני עם הרבה שחקנים מוכרים. אבל מנוע העלילה בשניהם הוא מחאה פוליטית בשנות ה-70. שניהם שואלים שאלות של מוסר ושל מחויבות אישית מול מחויבות למאבק צודק. האם זה מקרי שאת רוב המאבקים הפוליטיים בעולם (כולל בישראל. הזכרו נא במחאת האוהלים, רק לפני שנתיים) מובילים סטודנטים, אנשים צעירים ומשכילים שטרם התחתנו ועשו ילדים. אנשים אידאליסטים שטרם בדקו מעשית את האידאלים שלהם על עצמם. האם על אנשים מבוגרים עם ילדים להמשיך להילחם על עקרונותיהם גם אם הילדים שלהם סובלים בשל כך?

את "ילדות בהסתר" מוביל הילד שנקלע לאש הצולבת (המטאפורית, וגם הלא כל כך מטאפורית). את "המוצא האחרון" מוביל ההורה. האב שפעם היה מעורב בפעילות אנטי-ממשלתית אלימה, והוא משאיר את ביתו אצל אחיו, בעוד הוא יוצא למסע להילחם על שמו. שני הסרטים באים מכוונות טובות, אבל בעוד שהארגנטינאי נצמד לאנשים ומתאר את הדינמיקה ביניהם בצורה עדינה ואוהבת (רק כדי לרגש אותנו כאשר המציאות מכה, ודרך הרגש לגרום לנו להבין כמה דברים על המציאות הזו), סרטו של רוברט רדפורד מנסה לעשות דברים דומים, אבל בהצלחה חלקית בלבד.

רוברט רדפורד ב"המוצא האחרון"

רוברט רדפורד ב"המוצא האחרון"

הבעיה העיקרית שלי עם "המוצא האחרון" היא שהוא סרט להמשיך לקרוא