המוצא האחרון: הפוליטי והאישי

את "ילדות בהסתר" החם והמרגש ואת "המוצא האחרון" ראיתי באותו יום. ולפעמים כשאתה רואה שני סרטים שונים באותו יום אתה מקשר ביניהם גם אם אין ביניהם קשר. אחד סרט ארגנטינאי פשוט וצנוע. אחר הוליוודי הרבה יותר שאפתני עם הרבה שחקנים מוכרים. אבל מנוע העלילה בשניהם הוא מחאה פוליטית בשנות ה-70. שניהם שואלים שאלות של מוסר ושל מחויבות אישית מול מחויבות למאבק צודק. האם זה מקרי שאת רוב המאבקים הפוליטיים בעולם (כולל בישראל. הזכרו נא במחאת האוהלים, רק לפני שנתיים) מובילים סטודנטים, אנשים צעירים ומשכילים שטרם התחתנו ועשו ילדים. אנשים אידאליסטים שטרם בדקו מעשית את האידאלים שלהם על עצמם. האם על אנשים מבוגרים עם ילדים להמשיך להילחם על עקרונותיהם גם אם הילדים שלהם סובלים בשל כך?

את "ילדות בהסתר" מוביל הילד שנקלע לאש הצולבת (המטאפורית, וגם הלא כל כך מטאפורית). את "המוצא האחרון" מוביל ההורה. האב שפעם היה מעורב בפעילות אנטי-ממשלתית אלימה, והוא משאיר את ביתו אצל אחיו, בעוד הוא יוצא למסע להילחם על שמו. שני הסרטים באים מכוונות טובות, אבל בעוד שהארגנטינאי נצמד לאנשים ומתאר את הדינמיקה ביניהם בצורה עדינה ואוהבת (רק כדי לרגש אותנו כאשר המציאות מכה, ודרך הרגש לגרום לנו להבין כמה דברים על המציאות הזו), סרטו של רוברט רדפורד מנסה לעשות דברים דומים, אבל בהצלחה חלקית בלבד.

רוברט רדפורד ב"המוצא האחרון"

רוברט רדפורד ב"המוצא האחרון"

הבעיה העיקרית שלי עם "המוצא האחרון" היא שהוא סרט רגוע מדי. עייף אפילו. את רוב הסרט מבלה הדמות הראשית בהימלטות מפני החוק. אבל הסרט מבוים וערוך בנינוחות. כאילו שהכל רגוע. אין, אפילו לרגע, הרגשת דחיפות, של : עוד רגע תופסים אותו!, של מרדפים עוצרי נשימה, של חרדה לגורל הדמות הראשית. הכל בסדר כזה. רדפורד סימפטי ובטוח בעצמו בתפקיד הראשי,כעורך דין במסע לטיהור שמו אשר פוגש במהלך המסע כמה וכמה אנשים מעברו. זה החלק של הסרט שמרגיש כמו שעשועון "זהה את הסלב!". החלק שבו אתה יושב באולם ואומר: "הי, אהלן. ראיתי אותך בסרט ההוא שבו שיחקת עם השחקנית ההיא. בוא'נה, היית ממש טוב שם. בוא נראה איך אתה פה". יש לא מעט שחקנים מפורסמים כאן שנקרים בדרכו של רדפורד. וכולם (טוב, רובם) נותנים הופעות קצרות וטובות. אבל הם גם לא באמת מקבלים הזדמנות לבנות דמות שנלך איתה או נתרגש איתה. ניק נולטי כורע תחת עומס הסמים והאלכוהול, מתקשה לדבר, אבל הוא צלול וענייני. ריצ'ארד ג'נקינס ("עמוק באדמה", "לקרוא ולשרוף") מהווה תחנה חשובה וקריטית בדרכו של רדפורד, וגם הוא סימפטי ומלא חיות, גם בדקותיו הקצרות על המסך. כריס קופר ("אדפטיישן", "כוכב בודד") מרשים מאוד בקור רוחו כאחיו של רדפורד. וג'ולי כריסטי במיוחד, בתפקיד אהובתו לשעבר של רדפורד, זוהרת כאן בתפקיד קטן אך חשוב וקריטי לעלילה. אבל אף אחד מהם לא מצליח להוציא את הסרט משיווי משקלו. לגרום לקצת חרדה, להכניס קצת קצב בסרט העייף הזה.

ויש גם עלילת משנה. משהו שמאיט את הקצב אפילו יותר. ולא באמת ברור בשביל מה היא היתה נחוצה. הרי שייה לבוף מוביל אותה בצורה מסכנה. לכל אורך הסרט הוא נתן לי את ההרגשה שהראש שלו בכלל במקום אחר (אולי בחששות ממה שהולך להיות בצילומים של הסרט הבא שלו, "הנימפומנית" של לארס פון טרייר). לבוף דווקא הרשים אותי ב"ארץ יבשה", שם שיחק עם כל הגוף שלו. כאן הוא אומר את הטקסט, אבל הגוף כאילו לא מגיב. לא האמנתי לו לרגע. ובכלל, לאור העובדה שהבמאי והשחקן הראשי של הסרט הזה, רוברט רדפורד, עשה פעם תפקיד דומה בסרט מפורסם וזוכה אוסקר ("כל אנשי הנשיא"), ההשוואה בלתי נמנעת, ומההשוואה הזו לבוף (והסרט עצמו) יוצאים מאוד לא טוב. גם כאן פוגש העיתונאי, בגילומו של לבוף, כמה שחקנים מפורסמים בדרך, וגם הם כולם טובים, אבל בהופעות קצרות מכדי באמת להשאיר חותם. אבל הסיפור של העיתונאי לא באמת מחזיק, ונדמה לי מיותר בכלל, והסיפור של הדמות הראשית חסר את הדחיפות, את החשש המתמיד שלי, הצופה באולם, לגורלו.

ולמרות זאת, כשהסרט מגיע לסצינה החשובה בסוף, לדיון של רוברט רדפורד עם אהובתו לשעבר על החשבון מהעבר שצריך להיפרע, זוהי סצינה לא רעה בכלל. יש בה את כל הרגש שצריך להיות בפגישה בין שני אקס-אוהבים, ואת כל המשמעויות הפוליטיות הנגזרות ממפגש בין שני אקס-פעילים פוליטיים. זוהי הסצינה שהיתה צריכה להיות סצינת השיא של הסרט. והיא כמעט כזו. הבעיה היא שבגלל שהסרט לא בנה מתח לכל אורכו, ההתרגשות מינורית מכדי לסחוף. כשאין באמת סט-אפ, אין גם פיי-אוף. ועדיין, הדיון האקדמי שמושם בפיהם לא מרגיש לי דידקטי. וזהו כל הסרט: מעניין, אך לא מרגש.

זה ברור שאת רוברט רדפורד מניעה אכפתיות פוליטית. סרטו הקודם, "כאריות לכבשים", עסק בנוכחות (המיותרת, לדעתו) של האמריקאים בעירק. אבל הסרט ההוא היה בעיקר הרצאה ארוכה שהושמה בפיהם של קרטונים מדברים, כמעט ללא עלילה. כאן, בסרטו החדש, יש עלילה, והיא גם די מעניינת. אבל הבמאי רוברט רדפורד לא מצליח לסחוף אותי עם הדמויות לכדי מסע שירתק אותי, ולכן נשארתי קצת בחוץ. לא סרט רע, "המוצא האחרון", אבל אם לבדוק השפעת מהלכים פוליטיים גדולים על חייהם של אנשים קטנים, הייתי ממליץ על "ילדות בהסתר".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s