להישאר בחיים: ילד פלסטיני, חייל ישראלי, צלם דני, שחקן אמריקאי, הפקה בריטית. בעיה.

האמת היא שבאתי לסרט מראש מוכן לקרב. מוכן לקטול. אני מאוהדי ערן ריקליס, ואני חושב שכשהוא בפורמה הוא מטובי בנינו הקולנועיים. אבל אני חושב שדרכו אבדה. את תהילתו הוא קנה בסרטים ישראלים, דוברי עברית, המתעסקים בנושאים ישראלים. והנה, זה כבר סרט שני שהוא מוכר את עצמו בזול למכונה ההוליוודית. שהוא מנסה לעשות את זה בגדול בחוץ. הנסיון הראשון היה נסיון כושל. "פלייאוף" היה סרט על נושא ישראלי עם שחקנים חוצלארצים שדיברו אנגלית והיה סרטו הכי פחות טוב בכל הקריירה. אבל הנה הוא עולה על הסוס שנית, מספר סיפור ישראלי עם שחקן הוליוודי בהפקה בריטית. ושוב…

רגע רגע. הפעם זה לא כל כך רע. זה אמנם סרט בעייתי, אבל הוא הרבה יותר טוב מ"פלייאוף". ראשית, האוטנתיות: יש כאן הקפדה גדולה מאוד על השפה. אנחנו הרי מכירים את הוליווד: בסרטים אמריקאים גם הגרמנים מדברים אנגלית. וגם הטורקים. וגם הערבים (עם זרים, ובינם לבין עצמם). הם צריכים למכור את הסרט, אז כולם שם מדברים אנגלית. לא כאן. לא ב"להישאר בחיים". אצל ערן ריקליס, בסרטו החדש, רוב הסרט דובר ערבית ואנגלית, ויש גם קצת עברית (בעיקר כשקורה משהו לא טוב לחייל הישראלי, אז הוא פולט קללה. בדרך כלל זה "בן זונה" או "כוס אמק". אה, רגע. "כוס אמק" זה בערבית). הפעם ערן ריקליס הקפיד שאני אאמין למה שקורה בסרט כבר בבחירה שלו להיצמד לשפה המדוברת הנכונה.

בנוסף, הפעם רואים את הכסף על המסך. הפעם ערן ריקליס צוות עם הצלם הדני דן לאוסטסן (שידוע בעיקר כצלם של סרטי אימה ופעולה). והצלם הזה עושה כאן בסרט עבודה מפוארת. ראשית הוא מצלם את רוב הסרט בצבעי חול. משהו צהוב אבל דהוי. משהו שקולט את אור השמש, אבל מקהה אותה, הופך אותה לפחות זוהרת. שמש ים-תיכונית בד"כ מביאה לי אסוציאציות קיציות, שמחות. לאוסטסן צובע לי את השמש שלנו בצבעים קודרים יותר, מלנכולים יותר. ושנית, לאוסטסן מזיז את המצלמה המון, טוען את הסיטואציות בהמון אנרגיה.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ושלישית, הפעם הבחירה בשחקן הראשי מצדיקה את עצמה. אני אמנם חושב ש להמשיך לקרוא