להישאר בחיים: ילד פלסטיני, חייל ישראלי, צלם דני, שחקן אמריקאי, הפקה בריטית. בעיה.

האמת היא שבאתי לסרט מראש מוכן לקרב. מוכן לקטול. אני מאוהדי ערן ריקליס, ואני חושב שכשהוא בפורמה הוא מטובי בנינו הקולנועיים. אבל אני חושב שדרכו אבדה. את תהילתו הוא קנה בסרטים ישראלים, דוברי עברית, המתעסקים בנושאים ישראלים. והנה, זה כבר סרט שני שהוא מוכר את עצמו בזול למכונה ההוליוודית. שהוא מנסה לעשות את זה בגדול בחוץ. הנסיון הראשון היה נסיון כושל. "פלייאוף" היה סרט על נושא ישראלי עם שחקנים חוצלארצים שדיברו אנגלית והיה סרטו הכי פחות טוב בכל הקריירה. אבל הנה הוא עולה על הסוס שנית, מספר סיפור ישראלי עם שחקן הוליוודי בהפקה בריטית. ושוב…

רגע רגע. הפעם זה לא כל כך רע. זה אמנם סרט בעייתי, אבל הוא הרבה יותר טוב מ"פלייאוף". ראשית, האוטנתיות: יש כאן הקפדה גדולה מאוד על השפה. אנחנו הרי מכירים את הוליווד: בסרטים אמריקאים גם הגרמנים מדברים אנגלית. וגם הטורקים. וגם הערבים (עם זרים, ובינם לבין עצמם). הם צריכים למכור את הסרט, אז כולם שם מדברים אנגלית. לא כאן. לא ב"להישאר בחיים". אצל ערן ריקליס, בסרטו החדש, רוב הסרט דובר ערבית ואנגלית, ויש גם קצת עברית (בעיקר כשקורה משהו לא טוב לחייל הישראלי, אז הוא פולט קללה. בדרך כלל זה "בן זונה" או "כוס אמק". אה, רגע. "כוס אמק" זה בערבית). הפעם ערן ריקליס הקפיד שאני אאמין למה שקורה בסרט כבר בבחירה שלו להיצמד לשפה המדוברת הנכונה.

בנוסף, הפעם רואים את הכסף על המסך. הפעם ערן ריקליס צוות עם הצלם הדני דן לאוסטסן (שידוע בעיקר כצלם של סרטי אימה ופעולה). והצלם הזה עושה כאן בסרט עבודה מפוארת. ראשית הוא מצלם את רוב הסרט בצבעי חול. משהו צהוב אבל דהוי. משהו שקולט את אור השמש, אבל מקהה אותה, הופך אותה לפחות זוהרת. שמש ים-תיכונית בד"כ מביאה לי אסוציאציות קיציות, שמחות. לאוסטסן צובע לי את השמש שלנו בצבעים קודרים יותר, מלנכולים יותר. ושנית, לאוסטסן מזיז את המצלמה המון, טוען את הסיטואציות בהמון אנרגיה.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ילד פלסטיני, חייל ישראלי. אם רק כל הסרט היה טעון דרמטית כמו התמונה הזו.

ושלישית, הפעם הבחירה בשחקן הראשי מצדיקה את עצמה. אני אמנם חושב שריקליס היה יכול לבחור בשחקן ישראלי שהיה עושה עבודה טובה לפחות כמו סטיבן דורף, אבל נדמה לי שדורף עושה כאן עבודה טובה מאוד. שמו גם מוזכר בקרדיטים כאחד המפיקים של הסרט, כך שנראה לי שהוא היה כאן הרבה יותר משחקן להשכרה. הרגשתי שהוא השקיע את ליבו ואת נשמתו בפרויקט הזה. הוא אמנם אומר רק מילים מעטות בעברית, אבל ניכר שהוא עבד עם מה שנקרא Dialogue coach, והמבטא הישראלי שלו נשמע מושלם. והתגובות הפיסיות שלו, ביחד עם הפנים שלו, הכל מוכיח שהאיש מביא את עצמו לפרויקט הזה, והוא בהחלט נוכח בו ומשפיע עליו.

אבל הכל כאן כדי לשרת את התסריט, וזה, איך לומר בעדינות, בעייתי. זה מתחיל בזה שהסרט בכלל מתחיל מהצד של הילד. של הפלסטיני. וזה קצת מתנשא בעיניי מצידו של הבמאי הישראלי לספר את הסיפור הפלסטיני. אבל נגיד שאני הולך עם זה. יש משהו מאוד שטחי בסרט הזה. שטחי בתיאור היחסים בין הדמויות, כך שהרבה דברים נלקחים כמובן מאליו, אבל זה לא כך, ולכן הסרט לא נוגע רגשית. סצינה קצרצרה בין האב לבן בהתחלה לא מספיקה כדי לתת רקע רגשי למה שקורה מיד אחרי זה, כך שאני לא מוכנס מספיק אל מתחת לעורו של הילד כדי לחוות את מה שעובר עליו. אותו דבר קורה עם הרגשת הדחיה של הפלסטינים בלבנון. כמה פעמים בסרט אומרים להם : "לכו הביתה", "תחזרו לפלסטין" ועוד כל מיני קללות שכאלו, אבל אין לזה ספסיפיקציה. אין מנגנון תסריטאי שיסביר את ההרגשה של הילד שאין לו לאן ללכת מלבד חזרה לארץ אבותיו. אין בניה של סיטואציות פרטיות שיסבירו את הכללי. הכל באויר.

כמו למשל הבחירה התסריטאית למקם את הילד כבן מחנה הפליטים שתילה. כן, המקום הזה. כל ישראלי צריך לדעת מה אומר המקום הזה. גם כל מי שלא ישראלי וראה את "ואלס עם בשיר" (וזה די הרבה)  צריך להיות לו מושג מעומעם בקשר למה שקרה שם. אבל התסריט נמנע מלהשתמש בנתון הזה. אולי הילד צריך לחזור לשם בסוף ולהיות קורבן של הטבח ההוא. אולי הסבא שלו צריך להיות קורבן. אולי הם יצליחו להימלט ברגע האחרון. שום דבר מזה לא קורה בסרט. אז בשביל מה לקחת את ההחלטה התסריטאית הזו מלכתחילה?

מה גם שבאיזשהו שלב במהלך המסע של החייל והילד הזה הם מגיעים למעין יריד שעשועים נטוש. זה היה הרגע בסרט שהרגשתי שהתסריט נטש את מחוזות ההגיון והלך אל הסוריאליזם. אבל דבר בבימוי או במשחק לא תומך בזה, וכל הסצינה הזו נותרת תמוהה ומפריעה לשטף הסרט.

איפשהו בסוף מתבהרת האמירה של ערן ריקליס. המחשבה שהאנשים של שני העמים הפצועים האלו (הישראלים והפלסטינים) בעצם רוצים ויכולים לעשות שלום, אבל אלו הם המנהיגים של שני העמים האלו שמונעים את זה. שמקימים את גדרות השנאה האלו (והסוף של הסרט הזה מעורר געגוע לסרט אחר, טוב יותר של ריקליס, "הכלה הסורית"). אבל מכיוון שהסרט הזה אמנם יפה מאוד לעין, ואף מרשים, אבל אין בו שום תמיכה רגשית לסיפור, אין גם תוקף לאמירה שבו, והוא נותר כפרויקט שאמנם הושקע בו הרבה מאמץ, אבל בסופו של דבר הוא גם סתמי וזניח. לא סרט רע, רק לא מספיק טוב. לא עם הסרט הזה יכבוש ריקליס את הוליווד.

נ.ב. "להישאר בחיים" ? באמת? בכניסתכם לסרט אתם עוד עלולים לחשוב שנכנסתם לסרט הלא נכון. בתחילתו מופיעות כותרות הפתיחה, עם שמו המקורי : "זייתון" (בעברית, ערבית, ואנגלית). מישהו החליט לנסות להטעות את הציבור, ולגרום לו לחשוב שמדובר בסרט אמריקאי, שהרי משנים להם את השמות על ימין ועל שמאל. הציבור קצת יותר אינטלגנטי מזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s