לעוף מהתרגשות. לעוף וזהו.

לא מבין מה קרה כאן.

אני מניח שפדרו אלמודובר רצה אתנחתא קלילה אחרי "העור בו אני חי" הפסיכי.

אני מניח שכל שחקני ספרד, רובם בוגרי סרטי אלמודובר לדורותיהם, התגייסו בדיוק למטרה זו.

אני מניח שאלמודובר עצמו חזר ברוחו לשנות ה-80 העליזות, בהן פרץ כ"ילד הרע" של הקולנוע עם קומדיות חצופות ונועזות.

אני לא ממש יודע איך זה השתבש. אבל מה שיש ב"לעוף מהתרגשות" הוא קומדיה לא מצחיקה. סרט שכאילו מבויים ע"י התלמיד הכי לא מוכשר  בכיתה. אחד שלא יודע קומדיה מהי.

אז כן, העיצוב הצבעוני עדיין כאן. סימן ההיכר האלמודוברי הכי בולט לא נעדר גם מהסרט הזה. וגם העיסוק במיניות, עוד סימן היכר אלמודוברי, גם הוא מאוד בולט כאן.

לפני הצפייה בסרט קצת חששתי ממה שאמור להיות קומדיה גסה. אז האמת שזה נמצא בטקסט, וזה היה יכול להיות מצחיק למדי,  אבל משהו נדפק במעבר של הרעיונות אל המסך.

זה כאילו שאלמודובר בילה כל כך הרבה זמן בבימוי דרמות מסוגים שונים, עד ש להמשיך לקרוא