לעוף מהתרגשות. לעוף וזהו.

לא מבין מה קרה כאן.

אני מניח שפדרו אלמודובר רצה אתנחתא קלילה אחרי "העור בו אני חי" הפסיכי.

אני מניח שכל שחקני ספרד, רובם בוגרי סרטי אלמודובר לדורותיהם, התגייסו בדיוק למטרה זו.

אני מניח שאלמודובר עצמו חזר ברוחו לשנות ה-80 העליזות, בהן פרץ כ"ילד הרע" של הקולנוע עם קומדיות חצופות ונועזות.

אני לא ממש יודע איך זה השתבש. אבל מה שיש ב"לעוף מהתרגשות" הוא קומדיה לא מצחיקה. סרט שכאילו מבויים ע"י התלמיד הכי לא מוכשר  בכיתה. אחד שלא יודע קומדיה מהי.

אז כן, העיצוב הצבעוני עדיין כאן. סימן ההיכר האלמודוברי הכי בולט לא נעדר גם מהסרט הזה. וגם העיסוק במיניות, עוד סימן היכר אלמודוברי, גם הוא מאוד בולט כאן.

לפני הצפייה בסרט קצת חששתי ממה שאמור להיות קומדיה גסה. אז האמת שזה נמצא בטקסט, וזה היה יכול להיות מצחיק למדי,  אבל משהו נדפק במעבר של הרעיונות אל המסך.

זה כאילו שאלמודובר בילה כל כך הרבה זמן בבימוי דרמות מסוגים שונים, עד שהוא שכח איך לביים קומדיה. הסרט הזה כל כך מזיע בנסיונות שלו לסחוט צחוקים, עד שהוא כמעט גרם לי לבכות. במקום להיות קליל, להשתחרר, אלמודובר מאוד מתאמץ. הוא מאריך את הסצינות הרבה מעבר לאורך הרצוי, העריכה יגעה, והרבה מאוד סצינות בסרט מתקיימות על רקע סאונד הרקע (המרדים) של טיסת המטוס בו מתרחש רוב הסרט (אחד מהרגעים הכי תמוהים בסרט הוא הדקות בהן הסרט יוצא מהמטוס. לא ברור למה הן קיימות בכלל. הרי סרט קאמרי שמתרחש במקום אחד הוא קרקע פורייה למצבים קומיים וגם דרמטיים).

יש גלריה עניפה של דמויות בטיסה הזו, אבל משום מה, עם כל העיצוב הצבעוני העשיר של התמונה, הסרט הרגיש לי עני. כאילו שלאלמודובר הגדול נגמר כסף. הרי בסוף הסרט, בשדה התעופה, אנו צופים בעצם בשדה תעופה ריק. המטוס נוחת ו/או מתרסק, ואנו רק שומעים. לא רואים. אמנם לנמל התעופה הריק יש משמעות עלילתית, אבל העובדה שאנו לא רואים דבר ממה שקורה למטוס מתאימה יותר לסרטי לואו-באדג'ט עצמאים, ולא לאחד הבמאים הגדולים בעולם.

בקיצור, מה שחסר לסרט הזה הוא קצב. טיימינג. משהו שיקצר מאוד את הסצינות, יגרום לרמת הטירוף (הנמצאת בטקסט הכתוב, אבל לא עוברת הלאה) לעלות, יאחד את קרעי הסיפורים האלו ליצירה הומוגנית וממשומעת (משהו מעין בלגן מאורגן), ויסחוף אותי באולם. במקום זה "לעוף מהתרגשות" צולע, זוחל, מתנשף, גוסס, ומת.

ובכל זאת, יש כאן גלריה של שחקנים שנעים לפגוש שוב. כמעט כולם בוגרי סרטי אלמודובר בעבר, אבל אחד מהשחקנים הוא מעל כולם בעיניי: חוויאר קאמרה.

אדיוס. חוויאר קאמרה ב"לעוף מהתרגשות"

אדיוס. חוויאר קאמרה ב"לעוף מהתרגשות"

קאמרה, שהיה האח שדאג לצרכיה של הבחורה הצעירה בקומה ב"דבר אליה" (ואח"כ גם הכניס אותה להריון. בעודה בקומה). בעוד כולם באו לעבודה לא מחייבת, חוויאר קאמרה בא לעבוד. היחיד בסרט הזה שבאמת מאזן בין דרמטיות לבין קומיות, ועושה עבודה מעולה עם הדמות שלו, כזו שאני יכול להאמין לה למרות המופרכות המובנית שבתסריט – חוויאר קאמרה אולי מפגין כלפי חוץ סולידיות, אבל הוא קלף בטוח. מאותו "דבר אליה" דרך "הסוד שמאחורי המילים" ו"טורמולינוס 73" (ושתי הופעות קצרות ב"חינוך רע" וב"סקס ולוסיה"), קאמרה הוא מאותם פרצופים שאתם מכירים, אבל לא מצליחים לשים את האצבע מאיפה בדיוק. שחקן מעולה שעושה את העבודה שלו בצניעות ובכשרון. נקודת האור ה(כמעט) יחידה בחרפה הזו שנקראת סרט, "לעוף מהתרגשות". הכשלון האלמודוברי הגדול הראשון. אבל כשלון אחד גדול כל 33 שנה? אני קונה. יאללה, לסרט הבא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s