פרסי אופיר 2013: בית לחם

שמישהו יראה את הסרט הזה לקת'רין ביגלו. אני מניח שהיא תשמח לעשות לו רימייק.

——————————————————————————-

משהו מעניין קורה בקולנוע הישראלי. אחרי עשור הפריחה, שבו הקולנוע העלילתי הישראלי כמעט נמנע לחלוטין מלגעת בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, מה שנקרא "המצב" התחיל לזחול חזרה אל הסרטים. בתחילת המאה ה-21 הקולנוע העלילתי השאיר את הטיפול ב'מצב' לקולנוע הדוקומנטרי, שנגע אז כמעט רק בזה. מאז בחלק השני של העשור התחילו הקולנוע העלילתי והדוקומנטרי לנזול זה אל תוך זה. אחרי ש"בופור" נגע בנושא, הגיע "ואלס עם באשיר" והציב סטנדרטים חדשים של עשייה. והיה גם את "לבנון" של שמואל מעוז. אבל עכשיו יש גל נוסף. גל שדואג לחפש דרכים חדשות, מקוריות יותר לגעת בנושא. גל שמגיע לא מהצד הישראלי.

לטובתו של הגל הזה אפשר לומר שהסרטים נראים טוב מאוד. הם מקבלים מימון נכבד מקרנות אירופיות, והכסף נראה על המסך. מכאן זה כבר בידיים של הבמאי. ערן ריקליס עושה עבודה סבירה ב"זיתון – להישאר בחיים". אני פחות סימפטתי את מה שמתן גוגנהיים עשה ב"פרדייס קרוז". אבל ב"בית לחם" אני רואה עבודה מרשימה מאוד של במאי שעוד נשמע עליו. "בית לחם" אמנם סרט בוסרי בעיניי, והוא אינו חף מבעיות, אבל קולנועית הוא מאוד מרשים.

ככה זה מתחיל. "בית לחם"

ככה זה מתחיל. "בית לחם"

לא סתם עלה שמה של קת'רין ביגלו בראש הפוסט הזה. קצת כמו "כוננות עם שחר", "בית לחם" הוא סרט פרוצדורות. סרט שמפרט בפירוט רב את המילכוד הפלסטיני. את הגופים השונים שנלחמים בינם לבין עצמם על שליטה, ועל האנשים הפשוטים שלכודים באש החיה שבאמצע. וגם הישראלים לא מבריקים. החסרון העיקרי של הסרט, לטעמי, הוא שחסר איזון בעריכה בין הסיפור של הישראלי לבין הסיפור של הפלסטיני. לנער הפלסטיני (בגילומו המרגש של שאדי מרעי. פקעת רגשות מהלכת. עוד תגלית שכדאי לעקוב אחריה בעתיד) יש אבא ואמא וחברים ואויבים. הסיפור הפלסטיני מפורט מאוד. הסיפור הישראלי מסתכם במריבה בין הקצין (צחי הלוי, גם הוא תגלית מרשימה מאוד) לבין קצין אחר האם הוא דאג או לא דאג לשלוח את הנער לחברון. הנקודה הזו לא מפותחת מספיק, ולא נפתרת. החיים של הפלסטיני, כפי שמתוארים בסרט, מלאים ומוחשיים. החיים של הישראלי מסתכמים בעבודה. גם השיחות שלו עם בת זוגו (מיכל שטמלר, שחקנית מעולה שמבוזבזת כאן לחלוטין) מתעסקות בענייני עבודה. שלא כמו ג'סיקה צ'סטיין ב"כוננות עם שחר", זה ברור שלישראלי יש חיים. הסרט פשוט מתעלם מהם.

יש באמצע של הסרט סצינה אחת מעולה. סרט מתח-פעולה אחד קטן בתוך הסרט הגדול. משהו גרנדיוזי ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

האבנים הכחולות: נחמה מתוקה

קל מאוד להתמכר ל"אבנים הכחולות". זה סרט די סוחף, מחויך, נעים, כיפי. יש בו אחלה מוסיקה ואחלה גרוב. אבל צריך גם לבוא לסרט הזה סלחנים.

"האבנים הכחולות" הוא אולי גרסה יותר מושקעת ויותר עמוקה של "בננות". גם באוסטרליה, כמו בתל אביב, מותר לפעמים לעזוב את החיים, לשים אותם בצד, ופשוט לכייף. ב"בננות" איתן פוקס עשה בדיוק את זה. והוא בא מאהבה, ויצא לו סרט כיפי. ב"אבנים הכחולות", הבמאי וויין בלייר הולך צעד אחד קדימה ואומר: זה לא רק ש'מותר' לכייף לפעמים. צריך לכייף לפעמים. נחוץ לכייף לפעמים. הכרחי לכייף לפעמים. יש כל כך הרבה רוע בחוץ.וגזענות. וכאב. ומלחמות. ומוות. קר שם בחוץ. חייבים מדי פעם להניח את הכל בצד, ופשוט להתמכר למוסיקה. לאסקפיזם. לסקס אפיל. לחום האנושי של הבריחה אל הלב.

שואו נוצץ שבא מהלב. "האבנים הכחולות"

שואו נוצץ שבא מהלב. "האבנים הכחולות"

עד כמה ש"האבנים הכחולות" מבוסס על סיפור אמיתי, הוא לא באמת מתעכב על נקודות מפתח דרמטיות. למעשה, זה תסריט די אוורירי עם לא מעט חורים. אבל זה נסלח, לדעתי. יש בסרט הזה איזושהי אמונה בצדקת הדרך. איזושהי שליחות ביצירה, השקעה גדולה בהפקה, במוסיקה, בתלבושות, עד שההזנחה של כל נקודות המעבר התסריטאיות זניחה בעיניי. בכל מקום שהבמאי היה יכול ל להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: פרדייס קרוז

הבלוג הזה שלי הוא בלוג קטן. רק כמה מאות מבקרים בו מדי יום. אבל בהם גם אנשים מתעשיית הקולנוע. ואי-פה אי-שם מישהו מהם גם שולח לי הזמנה להקרנה. והנה אתמול נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה מטעם ההפקה להקרנת האקדמיה של "פרדייס קרוז". כנראה מעניין אותם לשמוע מה יש לי לומר. ההזמנה הזו היתה הפתעה. בראש שלי, כל סרט שלא שמעתי עליו לפני כן הוא נעלם גדול. סרט ש(סביר להניח ש)נעשה בגרושים, והוא רק מחכה שם להפתיע אותי. אבל להזמנה שנשלחה לי אתמול צורפה תמונה מהממת. תמונה של עוז זהבי, השחקן הראשי, שוכב במיטה, רק עם תחתונים לגופו, ומעליו, מרחפת בחורה. זה ניכר מהתמונה שמדובר בסרט מושקע, ולא בסרט עני.

כיוונתי את הציפיות מחדש. רק כדי להתאכזב. "פרדייס קרוז" הוא אכן סרט מושקע. טו מאץ' מושקע.

באמצע הסרט יש סצינה אחת שקטה שבה זוג, בחור ובחורה, עושים פיקניק בים. רק שני אנשים, ומדורה, לבד. סצינה אחת שקטה בסרט רועש, רועש מדי. והסצינה הזו היא מהות הסרט להבנתי. עוז זהבי פוצח שם במונולוג שהוא הסאבטקסט של הסרט כולו. הוא אומר משהו כמו: אני בחור ישראלי צעיר, ואני רוצה לעשות את כל הדברים שבחור צעיר נורמלי שחי במדינה נורמלית עושה (הנורמליות האידאית הזו מיוצגת כאן ע"י הבחורה הצרפתייה שמקשיבה לו) : אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לעשן, לזיין. אבל אני כלוא בתוך המדינה הלא נורמלית הזו. בתוך הסכסוך הישראלי פלסטיני הבלתי נגמר הזה. בתוך מורשת הקרב המזוינת הזו שמנחילים לנו מילדות. בתוך הנראטיב הקורבני של השואה שאנו יונקים עם חלב האם. אני רוצה להשתחרר מאבן הריחיים הזו. ואכן זהו החלק בסרט שהוא בריחה מההמולה המשוגעת. סרטון קצר בפני עצמו. מעין סשן זיונים קצר על חוף הים.

מסע אל הפסיכוזה הישראלית. "פרדייס קרוז"

מסע אל הפסיכוזה הישראלית. "פרדייס קרוז"

אבל מתן גוגנהיים הבמאי מנסה לבחון את הפסיכוזה של המדינה הזו, מדינת ישראל, בעזרת סגנון בימויי אגרסיבי במיוחד שמנסה לחקות את ה להמשיך לקרוא

לא: סרט מכוער

כשהלכתי לראות את "לא", ידעתי עליו כמה דברים

* שהוא הוקרן בפסטיבל קאן של השנה שעברה, וזכה לביקורות מצוינות בעיתונות העולמית.

* שהביקורות האלו דחפו אותו עד למועמדות לאוסקר הסרט הזר (שם הוא הפסיד ל"אהבה" של מיכאל האנקה)

* שהבמאי של "לא" ביים בעבר את "טוני מאנרו", סרט שראיתי לפני כמה שנים בפסטיבל חיפה. ושנאתי אותו.

* שהאסטתיקה של סרט מכוערת, כאילו כדי להתאים את מראה הסרט למראה חומר מצולם משנות ה-80, התקופה שבה מתרחש הסרט.

אם כך, להקרנה של "לא" באתי חושש מאוד מקטסטרופה, אבל גם מוכן לתת לו הזדמנות, כי גם בארץ התחילו להתלהב מהסרט הזה. אבל בסוף מסתבר שהאינטואיציה שלי לא הכזיבה גם הפעם. מדובר לא רק בסרט מכוער, אלא ממש ממש לא טוב, ואפילו משעמם לפרקים.

המראה של הסרט אכן מכוער. אני לא בדיוק מבין איך הוא מצולם, אבל הוא נראה כמו הום מובי. הצבעים נמרחים על המסך, איכות התמונה ירודה בכוונה. עד כמה שאני מבין, פאבלו לאראין הבמאי הכניס לסרט גם חומר מצולם אותנטי משנות ה-80, והוא רצה לערבב את החומר הפיקטיבי ואת החומר האמיתי בצורה שלא נבחין מה המומחז החדש ומה המקורי. וזה עובד, אבל אלי זה עבר יותר כמניירה של במאי, ולא כמכשיר דרמטי אפקטיבי.

איכות תמונה ירודה. ככה נראה כל הסרט. "לא".

איכות תמונה ירודה. ככה נראה כל הסרט. "לא".

"לא" מבוסס על סיפור אמיתי של פרסומאי שמתבקש לעבוד על קמפיין פוליטי. מדובר בקמפיין גורלי, כזה שעשוי לשחרר מדינה מדיקטטורה. והפרסומאי מביא אותה ברעיון שנראה לאנשי תנועת ה"לא", מתנגדי המשטר, כמהפכני: להפוך את ה להמשיך לקרוא

לפני המהפכה: הקשר הישראלי

שנתיים וחצי אני פה. מאז דצמבר 2010.

ברוכים הבאים לפוסט ה-500 !!!

כיפאק היי לי.

ועכשיו: ביזנס אז יוז'אל.

———————————————————————————————

בשבועות הקרובים יוקרן "לפני המהפכה", סרטו הדוקומנטרי של דן שדור, בסינמטקים ברחבי הארץ. הבכורה שלו היתה בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר, והוא כבר מוכן לצאת ולכבוש את הארץ. אבל אני חושב שמדובר כאן בסרט מפוספס.

בפרויקט הזה פגשתי לראשונה לפני שנתיים, כשהיה בהכנה. בשלבי גיוס כספים להמשך ההפקה הוא הוצג גם בקו-פרו, יוזמת המימון המוצלחת של אורנה ירמות ופורום היוצרים הדוקומנטרים. בסיקור של קו-פרו 2011 כתבתי, בהתייחס ל"לפני המהפכה": "(הסרט) ישייט על קו הגבול שבין החשיפה הכללית של המנגנונים המדיניים של שלטונות מערביים לבין הסיפור האישי של שדור עצמו". מאז ועד היום חלו שינויים בתפיסה הכללית של הסרט, והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסיפור האישי.

באירן של לפני המהפכה. מתוך סרטו של דן שדור

באירן של לפני המהפכה. מתוך סרטו של טרנטינו דן שדור

דן שדור, הבמאי, נולד באירן של לפני המהפכה (אתם יודעים, זאת של "ארגו"). ומסתבר שהרבה ישראלים חיו שם, באירן של לפני המהפכה. ואפילו חיו טוב. באמתחתו של שדור יש אין ספור חומרים ארכיוניים מהזמנים ההם, והוא משתמש בהם בחוכמה בסרט. אבל מסתבר ש להמשיך לקרוא

הסיפור של מאד: הרפתקאה במערב התיכון

היה לי קצת לא ברור מה קרה עם ההפצה של הסרט הזה. הפעם זה לא באשמת הישראלים. "הסיפור של מאד" הוצג בפסטיבל קאן של השנה שעברה. אבל הוא הופץ בארה"ב, נמל הבית שלו, רק עכשיו, ובמקביל הוא מופץ עכשיו גם בישראל. וזה לא שמדובר בבמאי ושחקנים אנונימיים. סרטו הקודם של ג'ף ניקולס ("סערת רוחות", סרט מצוין) זכה בפרסים רבים, והיה מדובר מאוד. אבל לסרטו החדש של ג'ף ניקולס לקח הרבה זמן להגיע לקהל הרחב. ורק אחרי שצפיתי בו הבנתי למה.

זה לא שמדובר בסרט לא טוב. להיפך, מדובר בבמאי שיודע את העבודה, והסרט מכיל כמה סצינות חזקות ומצוינות, בסרט שהוא בסך הכל טוב מאוד. אבל הפעם מדובר בסרט איטי יותר, מתמשך יותר, עם כמה בעיות בעריכה, ועם קצב שעלול להרדים כמה צופים. ולמרות זאת, לסבלנים שבצופים, צפויה כאן חווייה קולנועית מתגמלת.

נתחיל מהדברים הפחות טובים: יש משהו לא כל כך ברור בעריכה של הסרט הזה. מעבר לקצב האיטי של הסרט, יש כאן כמה חוטי סיפור שהמעבר ביניהם לא מספיק שוטף בכדי ליצור מתח. יש את הסיפור המרכזי, של הילדים היוצרים קשר עם זר מסתורי. ויש את הילד שהוריו מתגרשים. ויש גם את סיפור התאהבותו הראשונה בנערה מבית הספר. המעבר בין חלקי הסיפור לא חלק מספיק. אבל ההתחלה היא הבעיה העיקרית שלי עם העריכה. היא הסיבה שהסרט הזה דורש סבלנות. כי ההתחלה מפוספסת לגמרי. כבר בהתחלה, עוד לפני שהכרנו את הילדים האלו, כבר הם יוצאים להרפתקאה.  כבר בדקות הראשונות של הסרט הם פוגשים את אותו זר מסתורי, את מאד. אני עוד לא הספקתי להכיר אותם, להיות חרד לגורלם, וכבר הם בסכנה. אז את זה הבמאי מפספס. אבל אולי הוא פחות מתעניין בזה.

מאד והילדים. "הסיפור של מאד"

מאד והילדים. "הסיפור של מאד"

אני מצאתי את עצמי חושב על ספילברג המוקדם בחלקים גדולים מהסרט. כמו בסרטי ההרפתקאות של ספילברג, גם כאן מדובר ב להמשיך לקרוא

סביונים: סתם סרט

בעיקרון הייתי צריך להעלות את הפוסט הזה עם עליית הסרט הזה בשבוע שעבר, אבל היו לי דברים יותר חשובים לעשות. היה את הדוקאביב, ואת הקרנת האקדמיה הראשונה. ובאמצע ראיתי גם את "המקום בתוך היער" שהרשים אותי הרבה יותר מאשר הסרט הצרפתי הזניח הזה. אבל עכשיו קצת נרגע. אז הנה כ-500  מילים על סרט סתמי.

———————————————————————-

והנה מגיע עוד אחד. עוד סרט צרפתי אחד כזה, שהמפיצים חושבים שרק בגלל שהוא צרפתי אוטומטית הוא ייתפס כ'איכותי'. שכל אלו שסולדים מסרטי אקשן אמריקאים אוטומטית ירוצו לראות אותו. אבל בעצם מדובר בסרט שמישהו מצא וזרק על המסך מתוך מחשבה שכמה שמות גדולים וילדה אחת חמודה יעשו את העבודה. אבל, סקופ: לא כל הסרטים הצרפתים טובים. גם לא אלו שיש בהם שחקנים מוכרים.

והאמת, אולי אני מחמיר עם הסרט הזה. אין בו שום דבר רע במיוחד. שום דבר מעצבן במיוחד. ואתם יודעים מה, בדקה וחצי האחרונות אפילו הזלתי דמעה. אז אולי יש בו בכל זאת משהו. אבל בשאר דקות הסרט ישבתי בעיקר משתומם מול הסרט הזה. יש בו בעיקר סוג של אימפוטנציה בימויית.

ההתחלה, עוד לפני שעולות הכותרות, דווקא יפה: ילדה כותבת במכונת כתיבה על מר ליבה. אבל אז עולות כותרות הפתיחה ומתחיל הסרט. ומה אתם יודעים: הסצינה הראשונה של הסרט היא מופת של כתיבה מרושלת ומזלזלת. הרפליקות שמושמות בפיהן של הדמויות הן בעצם וואן-ליינרים. מרוב רצון לשעשע הדמויות מחויבות לספר בעצם בדיחות. הדבר היחיד שהיה חסר הוא פס קול של צחוקים, ממש כמו בסיטקומים הטלוויזיונים. ויותר מכך: כל הסצינה הראשונה הזו היא בעצם מתן רקע לסיפור בצורה מאוד לא אלגנטית. במיוחד הסרט הזה חורק ברפרנסים שהוא עושה לשואה.

מה שמציל את הסרט, בסופו של דבר, הן הילדות. שהרי, אחרי הכל, זהו סיפור התבגרות. ושתי הבנות המלוהקות לתפקיד החברות הכי טובות מקסימות, והבמאית מלווה אותן בהשתובבויות מלבבות.

ילדות חמודות, סרט פחות. "סביונים"

ילדות חמודות, סרט פחות. "סביונים"

לא ממש משנה ש להמשיך לקרוא