דוקאביב 2013: אומה ובלה

הנה מתרחש עלינו עוד פסטיבל דוקומנטרי. עם השנים נדמה לי שהפסטיבל הזה רק משתכלל והופך יוקרתי יותר ויותר. מבחר הסרטים הופך להיות מרתק יותר ויותר. ובהתאמה – התעניינות הקהל בסרטים המוציגם הופכת להיות גדולה יותר. השנה דוקאביב מציג מבחר סרטים מרשים, ביניהם זוכה האוסקר הטרי "מחפשים את שוגרמן" (סרט יפהפה ומרגש עם מוסיקה נפלאה. לגמרי ראוי לאוסקר שקיבל). עוד סרט שהספקתי לראות לפני שהפסטיבל התחיל הוא "סיפורה של פרדה" שהוא אולי לא קולנוע גדול או מרשים במיוחד, אבל כל מי שאוהב את הביטלס חייב לעצמו את הסרט הזה. גם אני, ביטלוג קטן שכמותי, למדתי דברים חדשים מהסרט הזה. במהלך הימים הקרובים אני מתכוון לראות כמה סרטים במסגרת הפסטיבל ולכתוב עליהם כאן. הראשון שבהם הוא סרט גרמני שנקרא "אומה ובלה".

————————————————————————————————————————————————-

מדובר בשתי נשים מבוגרות מאוד, ניצולות שואה, יהודיות יוצאות פולין, שגרות ביחד בגרמניה. הן אינן קרובות משפחה, אלא חברות טובות שעברו לגור יחד כדי לעזור אחת לשניה בבעיות הבריאות. את רוב זמנן הן מבלות במטבח, בבישולים. הרעיון של הבמאית, הנכדה של אחת משתי הנשים האלו (oma בגרמנית – סבתא) הוא לדובב את הנשים האלו בסביבה הטבעית שלהן, הסירים שלהן, ולחלוב מהן סיפורים על אז ועל היום. ובזה היא מצליחה. חלקית.

אומה ובלה במטבח

אומה ובלה במטבח

בניגוד לסרט אחר על שתי נשים מבוגרות, "מועדון בית הקברות", בסרט הזה אין מריבות. אין ניגוד בין הדמויות. שתיהן נשים חביבות, נחמדות, שעברו הרבה בחיים, והן מספיק צלולות כדי לספר על כך. אבל אין להמשיך לקרוא