דוקאביב 2013: אומה ובלה

הנה מתרחש עלינו עוד פסטיבל דוקומנטרי. עם השנים נדמה לי שהפסטיבל הזה רק משתכלל והופך יוקרתי יותר ויותר. מבחר הסרטים הופך להיות מרתק יותר ויותר. ובהתאמה – התעניינות הקהל בסרטים המוציגם הופכת להיות גדולה יותר. השנה דוקאביב מציג מבחר סרטים מרשים, ביניהם זוכה האוסקר הטרי "מחפשים את שוגרמן" (סרט יפהפה ומרגש עם מוסיקה נפלאה. לגמרי ראוי לאוסקר שקיבל). עוד סרט שהספקתי לראות לפני שהפסטיבל התחיל הוא "סיפורה של פרדה" שהוא אולי לא קולנוע גדול או מרשים במיוחד, אבל כל מי שאוהב את הביטלס חייב לעצמו את הסרט הזה. גם אני, ביטלוג קטן שכמותי, למדתי דברים חדשים מהסרט הזה. במהלך הימים הקרובים אני מתכוון לראות כמה סרטים במסגרת הפסטיבל ולכתוב עליהם כאן. הראשון שבהם הוא סרט גרמני שנקרא "אומה ובלה".

————————————————————————————————————————————————-

מדובר בשתי נשים מבוגרות מאוד, ניצולות שואה, יהודיות יוצאות פולין, שגרות ביחד בגרמניה. הן אינן קרובות משפחה, אלא חברות טובות שעברו לגור יחד כדי לעזור אחת לשניה בבעיות הבריאות. את רוב זמנן הן מבלות במטבח, בבישולים. הרעיון של הבמאית, הנכדה של אחת משתי הנשים האלו (oma בגרמנית – סבתא) הוא לדובב את הנשים האלו בסביבה הטבעית שלהן, הסירים שלהן, ולחלוב מהן סיפורים על אז ועל היום. ובזה היא מצליחה. חלקית.

אומה ובלה במטבח

אומה ובלה במטבח

בניגוד לסרט אחר על שתי נשים מבוגרות, "מועדון בית הקברות", בסרט הזה אין מריבות. אין ניגוד בין הדמויות. שתיהן נשים חביבות, נחמדות, שעברו הרבה בחיים, והן מספיק צלולות כדי לספר על כך. אבל אין הרבה דרמה בסרט. אין התקדמות סיפורית שנתמכת במערכת יחסים בין הדמויות. הכל נשאר ברמת האנקדוטות. מה גם שמדי פעם הסרט יוצא מהמטבח. בהתחלה זה לשוק ולחנויות כדי לקנות בשר וירקות לבישולים שלהן. אבל אח"כ סתם לטיולים בברלין העיר הגדולה. ושם הסרט מאבד קצת גובה. אם הסרט היה נשאר תחום בין קירות הבית היה נוצר סיר לחץ קטן שהיה מוציא סיפורים הרבה יותר מרגשים. אבל כשפותחים את היריעה משתחרר הלחץ והסרט נותר בגדר ה'נחמד'.

הנשים האלו הן לא 'טיפוסים', כמו למשל מרים וייסנשטיין, גיבורת "הצלמניה". הן סתם נשים נחמדות. בשביל להוציא מהן סיפורים עמוקים ומרגשים באמת הבמאית היתה צריכה ללחוץ יותר, אבל היא העדיפה להיות נחמדה בעצמה.

מה גם שהיתה לי בעיה עם העריכה של הסרט. להרגשתי יש לו 3 סופים, שזה 2 יותר מדי. היה אפשר לסיים את הסרט כבר אחרי הארוחה המשפחתית הגדולה. ואח"כ מגיעה אנקדוטה מהשואה, והיא מגיעה די משום מקום. משהו לא יציב יש בעריכה של הסרט הזה. יש 2 דמויות חביבות, יש רעיון טוב עם פוטנציאל שאיכשהו מתמסמס. זה לא רע, זה רק הרבה פחות טוב ממה שהיה יכול להיות.

הקרנה נוספת של "אומה ובלה": ביום ראשון, ה-05/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s