דוקאביב 2013: חנדה חנדה 4

אפשר לסמוך עליו. כבר 20 שנה הוא כאן. תמיד עם החיוך השלו שלו. תמיד אנושי וחם. נחמד ונעים וכשרוני.  ויש לו הבנה ורגישות לאדם ולתרבות הספיציפית בה הוא כלוא. אם זו המשפחה העיראקית של "בת ים, ניו יורק", או הרומנית של ניקולאי ב"אגדה על ניקולאי וחוק השבות".

וב"חנדה חנדה 4" דוד אופק מוכיח שוב את כשרונו לאוזן רגישה ולב חם. הפעם הוא מכניס אותנו, למשך שעה, אל מתחת לעורה של הקהילה הבוכרית בישראל. כוחו של קולנוע הוא להעביר אותנו למשך זמן מוגבל לעולם אחר. ו"חנדה חנדה 4" הוא לגמרי עולם אחר. למשך שעה אנחנו לגמרי שם. דוד אופק (בשיתוף עם נטע שושני) מעבירים אותנו למשך שעה לעולם שחשבתי שכבר נכחד. מדהים כיצד בעזרת הרבה הומור ורגש אני מצליח לחוות עולם כואב וחסר רחמים. כשאני רואה את זה ב"חתונה מאוחרת", למשל, אני מתרגש ובוכה, אבל גם מלא הערכה לתסריטאי ולבמאי ולצלם ולשחקנים. אבל "חנדה חנדה 4" זה העולם האמיתי. זה סרט דוקומנטרי (בסדר, אני יודע שגם כאן הכל ערוך ומבוים ומתוסרט, ובכל זאת). וזה מדהים לגלות שההורים עדיין מהווים כוח הרסני בחיי ילדיהם. עדיין קובעים איך ומתי להתחתן. עדיין יורדים לחיי ילדיהם כדי לשמר מנהגים ומסורת.

המשפוח'ה הבוכרית. חנדה חנדה 4.

המשפוח'ה הבוכרית. חנדה חנדה 4.

בחור ובחורה ישראלים ממוצא בוכרי אוהבים כבר 3 שנים. הבחורה רוצה להמשיך לקרוא