דוקאביב 2013: אלנה

היה שווה. היה שווה לעבור כמה הקרנות מעייפות, יותר או פחות טובות. היה שווה כדי להגיע לסרט היפהפה והמרגש הזה, על גבול הנפלא.

מדובר בעצם בסרט קטן. סיפור אישי קורע לב על טרגדיה (שאולי לא ניתן היה למנוע). מדובר על סיפור פרטי פצפון. אבל הדרך שבה הסיפור הזה מתועל לצופה מלאה בדמיון, ברגש, ובתובנות. זהו סיפורה של פטרה קוסטה, שחקנית ובמאית ברזילאית. אחותה הגדולה היתה גם היא שחקנית. אלנה היפה, אחותה, ניסתה את מזלה בארה"ב. אבל מהר מאוד היא גילתה שקשים חייו של השחקן המתחיל. מאודישן לאודישן, מדחייה לדחייה, מצבה הנפשי הלך והדרדר, עד לסוף הטראגי (שאולי היה צפוי מראש). שנים לאחר מכן יוצאת פטרה, האחות הקטנה (10 שנים מפרידות בין האחיות), כדי להתחקות אחרי צעדי אחותה. אחרי סיפורה העצוב. אחרי מה שהוביל אותה לדרך ללא מוצא שבה היתה. אחרי מזור לכאב.

כי על זה הסרט הזה בעצם: על האמנות ככוח תרפיוטי. כסדנת טיפול פסיכולוגי. הסרט הזה הוא בעצם סשן טיפולי של פטרה קוסטה, בו היא חוקרת את כאבה, מנסה להירפא ממנו, לעבור הלאה, להפסיק לחיות את חייה תחת הצל העצום של העצב שמטיל סיפורה של אחותה האהובה.

פטרה קוסטה מספרת על אחותה, אלנה.

פטרה קוסטה מספרת על אחותה, אלנה.

הדרך שבה הסיפור מסופר מרתקת ומהפנטת. צריך לומר מראש: זה לא סרט לכל אחד. הקצב האיטי שלו עלול להרתיע רבים. רובו מורכב מוויס-אובר של פטרה, המספר על חייה וחיי אחותה, ומאין ספור חומרים ארכיוניים שצולמו בזמן אמת. אלנה היתה אמנית עוד מילדות. היא היתה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: בחורה כמוך

הנה עוד סרט שנוגע באימוץ. אבל מכיוון אחר.

"בחורה כמוך" יוצא מתוך רצון לנגח שמרנות ופוריטניות. הוא מביא את סיפוריהן של כמה וכמה נשים אמריקאיות שהיו נערות בשנות ה-50 וה-60. כולן הרו בגיל צעיר מאוד, רובן עדיין בגיל תיכון, וכולן הוכרחו לעבור למוסד מיוחד לנערות "כמותן", נערות שלא השכילו לשמור על תומתן, שם הן העבירו את הזמן עד הלידה. לאחר הלידה הן הוכרחו למסור את ילדיהן לאימוץ. בין היתר נאמר להן שהכאב הנורא שהן חוות יעבור עם הזמן. כולן עכשיו נשים מבוגרות, באיזור גיל ה-70, וכולן עדיין פגועות.

"בחורה כמוך" מציג סיפורים אנושיים כואבים בכנות מרשימה, ומלווה אותם בצילומי ארכיון מהתקופה. הסרט מנסה לשלב את פסיפס הסיפורים האלו באמירה ביקורתית על ההשפעה ההרסנית ארוכת הטווח שיש לגישה השמרנית על החיים של נערות בארה"ב. כל זה כמובן על רקע המלחמה הבלתי פוסקת בין הגישות שקיימת עד היום בארה"ב בין הגישה השמרנית למתירנית.

אבל יש לי בעיה אחת מרכזית עם הסרט הזה. הבעיה היא שלבחורות האלו אין פנים.

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

הסרט אינו ארוך (48 דקות), אבל כולו בנוי מצילומי ארכיון מסרטים ישנים, פרסומות מהתקופה, סרטוני הדרכה ישנים, ועוד כהנה וכהנה, אבל אין להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: מחיר האימוץ

קשה לכעוס על סרט כזה. זה סרט עם מצפן מוסרי מכוון היטב, עם חוש הגינות ומסירות לצדק, עם הרבה לב לאנשים הפשוטים שנרמסים תחת גלגלי שיניים של מערכות גדולות וחזקות מהם. אבל בכל זאת יצאתי מסויג מהסרט הזה.

"מחיר האימוץ" אכן מספר על אימוץ. במאית הסרט מדנמרק מתלווה לזוג דני המגיע לאתיופיה כדי לאמץ שני ילדים, אח ואחות. ההורים אובחנו כנשאי איידס, ומתוך פחד שילדיהם ישארו יתומים הם החליטו למסור אותם לאימוץ. הם רק ביקשו להישאר איתם בקשר, או לפחות לקבל דיווח תקופתי על מצבם. לא נעשה כאן סחר בילדים, אלא מעשה הומניטרי. אבל זה לא מעניינם של הרשויות המטפלות באימוצים. בשבילן זה ביזנס. וכשהדיווחים לא מגיעים, ומצד שני, בדנמרק, כשהילדה הקטנה מגלה קשיי הסתגלות קשים לחיים החדשים – האנשים הפשוטים נשארים בסופו של דבר לבד עם הבעיות, והרשויות, במקרה הטוב, מסבנות אותם, ובמקרה הפחות טוב פשוט מתעלמות.

הילדה האתיופית מגיעה לדנמרק. "מחיר האימוץ"

הילדה האתיופית מגיעה לדנמרק. "מחיר האימוץ"

קתרין קייר הבמאית עוקבת אחרי התהליך בסבלנות, ולא להמשיך לקרוא