דוקאביב 2013: בחורה כמוך

הנה עוד סרט שנוגע באימוץ. אבל מכיוון אחר.

"בחורה כמוך" יוצא מתוך רצון לנגח שמרנות ופוריטניות. הוא מביא את סיפוריהן של כמה וכמה נשים אמריקאיות שהיו נערות בשנות ה-50 וה-60. כולן הרו בגיל צעיר מאוד, רובן עדיין בגיל תיכון, וכולן הוכרחו לעבור למוסד מיוחד לנערות "כמותן", נערות שלא השכילו לשמור על תומתן, שם הן העבירו את הזמן עד הלידה. לאחר הלידה הן הוכרחו למסור את ילדיהן לאימוץ. בין היתר נאמר להן שהכאב הנורא שהן חוות יעבור עם הזמן. כולן עכשיו נשים מבוגרות, באיזור גיל ה-70, וכולן עדיין פגועות.

"בחורה כמוך" מציג סיפורים אנושיים כואבים בכנות מרשימה, ומלווה אותם בצילומי ארכיון מהתקופה. הסרט מנסה לשלב את פסיפס הסיפורים האלו באמירה ביקורתית על ההשפעה ההרסנית ארוכת הטווח שיש לגישה השמרנית על החיים של נערות בארה"ב. כל זה כמובן על רקע המלחמה הבלתי פוסקת בין הגישות שקיימת עד היום בארה"ב בין הגישה השמרנית למתירנית.

אבל יש לי בעיה אחת מרכזית עם הסרט הזה. הבעיה היא שלבחורות האלו אין פנים.

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

הסרט אינו ארוך (48 דקות), אבל כולו בנוי מצילומי ארכיון מסרטים ישנים, פרסומות מהתקופה, סרטוני הדרכה ישנים, ועוד כהנה וכהנה, אבל אין, ולו לרגע, צילומים של הנשים הדוברות. מה שאנו בעצם רואים הוא סדרה בלתי נגמרת של סרטים ישנים, ואת קולותיהן של הנשים השונות מספרות את סיפוריהן. הסיפוירם ערוכים במקביל, כאשר כל אישה מספרת בתורה על ההיכרות עם הבחור, הסקס, גילוי ההריון, מה שההורים עשו בעקבות זה, הלידה, והמסירה הכפויה לאימוץ. הכל בכנות מרגשת. אבל מכיוון שהכל ערוך במקביל, ואני לא רואה את הנשים האלו, אלא רק שומע אותן, מהר מאוד נוצר אצלי בליל בלתי ניתן לזיהוי. מהר מאוד אני לא יודע לזהות איזו אישה מספרת לי עכשיו את סיפורה. לכל אישה יש שם, אבל בסרט הזה, כל הנשים הפכו לאישה אחת ייצוגית. ובבחירה הזו החלישה הבמאית אן פסלר את האמירה שלה. אם אני צריך לדאוג ולהתעניין בגורלה של אישה אחת ייצוגית, נטולת שם ופנים, במקום לדאוג ולהתעניין בגורלן של מספר נשים עם שמות ופנים, התוצאה היא שאני נשאר בחוץ.

בסוף הסרט מנסה פסלר לחפות על הבחירה שלה, ורק בסוף, בסדרה של צילומי סטילס, היא חושפת את הנשים האלו. אבל זו רק עדות לפספוס הגדול שהוא הסרט הזה. זה היה יכול להיות מסמך מרתק על אמריקה של היום ושל אז דרך סיפורים פרטיים של נשים עם זהות מובחנת. במקום זה אלו סיפורים של אישה כללית, והאישה הכללית הזו ממסמסת את הרגש שהסרט הזה יכול היה להעביר, ואת המסר שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s