דוקאביב 2013: הבלתי נראים

לא הבנתי את הסרט הזה. לא הבנתי מה זה ומי זה הבלתי נראים. לא הבנתי את הדרייב של הבמאי, סבסטיאן ליפשיץ, לצאת ולעשות את הסרט הזה. לא הבנתי את האסטרטגיה של הבימוי. ובעיקר לא הבנתי את העריכה.

"הבלתי נראים" הוא אולי האכזבה הגדולה שלי מהפסטיבל דהשתא. זהו סרט ששמעו הגיע אלי מעבר לים (הוא זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר). הוא סיקרן אותי בנסיון שלו להביא סיפורי חיים של הומוסקסואלים מבוגרים. אנשים הנמצאים בגיל הזה המכונה "גיל הזהב", המביטים אחורה על חייהם כהומוסקסואלים, שהיו או לא היו בארון, כיצד גילו את מיניותם, מתי עמדו על נטיותיהם, ומה עבר עליהם בעקבות הבחירות שלהם בחיים.

אבל העריכה של הסרט הורגת אותו. זה מתחיל מאורכו הבלתי נסבל: 110 דקות. כמעט שעתיים של ראשים מדברים וצילומי נוף כפריים מלווים במוסיקה נוגה. אין לי בעיה עם ראשים מדברים, וגם לא עם נסיון ליצור אווירה אינטימית עם המרואיינים, אבל היה צריך לנפות הרבה. הרבה.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

ותמוהה יותר היא דרך הצגת הדמויות. במשך כחצי שעה אני צופה בשורה של דמויות מתחלפות, כל אחת חולקת עימי כמה דקות מסיפורה האישי. במשך כחצי שעה אני להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: המתחזה

ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי בפסטיבל דוקאביב השנה היתה "אלנה". לא שמעתי עליו דבר וחצי דבר, ונכנסתי אליו על בסיס סקרנות בלבד. קיבלתי סרט די נפלא לפנים (ובעיקר ללב). "המתחזה", לעומת זאת, הגיע לדוקאביב נישא על כנפי באז עולמי עצום. ואני חייב לומר שלטעמי "אלנה" הברזילאי האלמוני מנצח את "המתחזה" המאוד מתוקשר.

וזה לא ש"המתחזה" סרט רע. ממש לא. זה סרט שעלה על סיפור מרתק ויוצא דופן, והוא מספר אותו כקולנוע עלילתי-בלשי לכל דבר, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על עניין לכל אורך הסרט. אבל יש משהו שמונע ממני ממש להתלהב ממנו. איכשהו נדמה לי שבארט לייטון, הבמאי של "המתחזה", כל כך מתענג על האלמנט המדהים של הסיפור הזה עד שהוא שואב את חדוות היצירה מהסרט עצמו.

ילד בן 13 נעלם ללא שוב מביתה של משפחה בטקסס, ארה"ב. 3 שנים לאחר מכן הם מקבלים טלפון: בספרד, בצד השני של כדור הארץ, נמצא בחור בן 16 שהוא הבן האובד שלכם. כך נפתח הסרט. ו"המתחזה" אפילו לא מנסה לחפות על כך: ברור מהתחלה שמדובר בסיפור רמייה. שם הסרט רומז על כך. ויותר מכך, הסיפור מוגש בעיקר מנקודת מבטו של המתחזה עצמו. כך שמה שנשאר לבמאי הוא לפרוס את הסיפור לפרוטות, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על מתח ועניין, בשילוב ראיונות עם כל הנוגעים בדבר, ושחזורים קולנועיים מרשימים. בנוסף, לייטון מנסה לגרום למתח דרמטי בנקודות שונות של הסיפור. למשל: לפני הפגישה הראשונה בין המתחזה לבין (מי שאמורה להיות) אחותו יש השהייה בצורת עריכה מקבילה בין מספר אנשים שהיו נוכחים במקום. יש הכנה לקראת הרגע שבו הכל עלול להתפוצץ. אבל הרגע הזה, כמו עוד כמה וכמה רגעים במהלך הסרט, הוא הרגע שבו אני מרגיש שהבמאי קצת מושך את הסיפור יותר מדי. מותח את החבל מעבר לסיבולת שלו. להבנתי יש כאן רצון של הבמאי ליצור באמצעים מלאכותיים מתח ועניין, אבל מכיוון שזה נמשך יותר ממה שאני מרגיש שצריך, האפקט המתקבל הוא התענגות יתר על אלמנט ה"וואו". מה שגורם לחיסול האלמנט הזה.

הילד הנעדר והמתחזה

הילד הנעדר והמתחזה

ומכיוון ש להמשיך לקרוא