דוקאביב 2013: הבלתי נראים

לא הבנתי את הסרט הזה. לא הבנתי מה זה ומי זה הבלתי נראים. לא הבנתי את הדרייב של הבמאי, סבסטיאן ליפשיץ, לצאת ולעשות את הסרט הזה. לא הבנתי את האסטרטגיה של הבימוי. ובעיקר לא הבנתי את העריכה.

"הבלתי נראים" הוא אולי האכזבה הגדולה שלי מהפסטיבל דהשתא. זהו סרט ששמעו הגיע אלי מעבר לים (הוא זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר). הוא סיקרן אותי בנסיון שלו להביא סיפורי חיים של הומוסקסואלים מבוגרים. אנשים הנמצאים בגיל הזה המכונה "גיל הזהב", המביטים אחורה על חייהם כהומוסקסואלים, שהיו או לא היו בארון, כיצד גילו את מיניותם, מתי עמדו על נטיותיהם, ומה עבר עליהם בעקבות הבחירות שלהם בחיים.

אבל העריכה של הסרט הורגת אותו. זה מתחיל מאורכו הבלתי נסבל: 110 דקות. כמעט שעתיים של ראשים מדברים וצילומי נוף כפריים מלווים במוסיקה נוגה. אין לי בעיה עם ראשים מדברים, וגם לא עם נסיון ליצור אווירה אינטימית עם המרואיינים, אבל היה צריך לנפות הרבה. הרבה.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

ותמוהה יותר היא דרך הצגת הדמויות. במשך כחצי שעה אני צופה בשורה של דמויות מתחלפות, כל אחת חולקת עימי כמה דקות מסיפורה האישי. במשך כחצי שעה אני לא מספיק להיקשר אל דמות אחת, וכבר ליפשיץ עובר לספר על מישהו אחר. במשך כחצי שעה זהו פסיפס שטוח ושטחי של אנשים חביבים הומוסקסואלים/ לסביות/ בי-סקסואלים, כולם מבוגרים, אבל כולם חולפים עוברים, ולא משאירים חותם. ואז, אחרי כחצי שעה פתאום חוזרת אחת הדמויות. רק אחרי כחצי שעה אני מבין שזהו. עכשיו הבמאי סיים עם הצגת הדמויות, ועכשיו הגיע הזמן של פיתוח הסיפורים.

אבל גם פיתוח הדמויות הזה לוקה בחסר. אני לא ממש מבין את המכניקה של העריכה. אולי היה כאן נסיון ליצור סוג של טיים-ליין. פריסה של הסיפור בצורה כרונולוגית (פחות או יותר). אבל העריכה לאה מדי. באיזשהו שלב אומרת אחת הדמויות : "ואז נכנסתי לדיכאון עמוק". לוקח יותר מ-20 דקות עד שאנחנו חוזרים לאותה דמות, לגלות מה קרה. אחרי שכבר ראיתי כמה וכמה סיפורים וכמה וכמה דמויות, אחרי שכבר כמעט שכחתי שעזבנו אותו בדיכאון, רק אז חוזרים אל הדמות הזו.

או בקיצור: "הבלתי נראים" הוא סרט חסר כיוון, עייף, ארוך, ובעיקר מפוספס. היה כאן חומר מרתק. עם ניפוי מסיבי בעריכה, ובעיקר לקיחת החלטה על איזושהי תובנה שרוצים להוציא מתוך החומר הגולמי – עם כל זה היה יכול להיות כאן סרט הרבה יותר טוב. במקום זה, אני מניח שהפרסים שהולעטו על הסרט הזה ניתנו לו בשל מקוריותו. בשל עצם הרעיון של הצגת סיפוריהם של הומוסקסואלים מבוגרים. אבל הביצוע, לטעמי, כושל. יש ב"הבלתי נראים" כמה דמויות מעניינות ושובות לב, אבל הם נפלו אל סרט משעמם ומתמשך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s