דוקאביב 2013: המתחזה

ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי בפסטיבל דוקאביב השנה היתה "אלנה". לא שמעתי עליו דבר וחצי דבר, ונכנסתי אליו על בסיס סקרנות בלבד. קיבלתי סרט די נפלא לפנים (ובעיקר ללב). "המתחזה", לעומת זאת, הגיע לדוקאביב נישא על כנפי באז עולמי עצום. ואני חייב לומר שלטעמי "אלנה" הברזילאי האלמוני מנצח את "המתחזה" המאוד מתוקשר.

וזה לא ש"המתחזה" סרט רע. ממש לא. זה סרט שעלה על סיפור מרתק ויוצא דופן, והוא מספר אותו כקולנוע עלילתי-בלשי לכל דבר, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על עניין לכל אורך הסרט. אבל יש משהו שמונע ממני ממש להתלהב ממנו. איכשהו נדמה לי שבארט לייטון, הבמאי של "המתחזה", כל כך מתענג על האלמנט המדהים של הסיפור הזה עד שהוא שואב את חדוות היצירה מהסרט עצמו.

ילד בן 13 נעלם ללא שוב מביתה של משפחה בטקסס, ארה"ב. 3 שנים לאחר מכן הם מקבלים טלפון: בספרד, בצד השני של כדור הארץ, נמצא בחור בן 16 שהוא הבן האובד שלכם. כך נפתח הסרט. ו"המתחזה" אפילו לא מנסה לחפות על כך: ברור מהתחלה שמדובר בסיפור רמייה. שם הסרט רומז על כך. ויותר מכך, הסיפור מוגש בעיקר מנקודת מבטו של המתחזה עצמו. כך שמה שנשאר לבמאי הוא לפרוס את הסיפור לפרוטות, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על מתח ועניין, בשילוב ראיונות עם כל הנוגעים בדבר, ושחזורים קולנועיים מרשימים. בנוסף, לייטון מנסה לגרום למתח דרמטי בנקודות שונות של הסיפור. למשל: לפני הפגישה הראשונה בין המתחזה לבין (מי שאמורה להיות) אחותו יש השהייה בצורת עריכה מקבילה בין מספר אנשים שהיו נוכחים במקום. יש הכנה לקראת הרגע שבו הכל עלול להתפוצץ. אבל הרגע הזה, כמו עוד כמה וכמה רגעים במהלך הסרט, הוא הרגע שבו אני מרגיש שהבמאי קצת מושך את הסיפור יותר מדי. מותח את החבל מעבר לסיבולת שלו. להבנתי יש כאן רצון של הבמאי ליצור באמצעים מלאכותיים מתח ועניין, אבל מכיוון שזה נמשך יותר ממה שאני מרגיש שצריך, האפקט המתקבל הוא התענגות יתר על אלמנט ה"וואו". מה שגורם לחיסול האלמנט הזה.

הילד הנעדר והמתחזה

הילד הנעדר והמתחזה

ומכיוון שהכל גלוי כבר מהתחלה, אפקט ה"וואו" הולך ודועך ככל שהסרט מתקדם. אבל ה"וואו" בכל זאת מגיע. וזה לוקח הרבה זמן. כשני שליש סרט עד שזה מגיע, אבל זה מגיע. הרי השאלה העיקרית היא לא מה גרם לאותו מתחזה לצאת להרפתקאה כל כך יוצאת דופן (אין תשובה על זה בסרט. הוא כנראה פסיכופט עם הפרעה סוציומטית חמורה). השאלה היא מדוע המשפחה הסכימה לקבל אל חיקה אדם שלא דומה בכלל לאותו בן אובד. עד שמגיעה אותה ספקולציה הגיונית בקשר לתשובה לשאלה הזו המשפחה הזו מוצגת כחסרת חוט שדרה ודי מגוחכת. האסוציאציה הראשונית שלי הולכת ישר ל"החלפה", סרטו חורך הלב של קלינט איסטווד. עמוד השדרה המרשים של כריסטין קולינס, בגילומה הנפלא של אנג'לינה ג'ולי (הנה תזכורת), הטוענת בתוקף, כנגד כוחות עצומים, שהילד שהוחזר לה אינו בנה, עומד כקונטרסט בוטה כנגד הקבלה  המוחלטת של המשפחה את הנער שברור לעין שהוא אינו בנה. דמות המשפחה ככלל (ובמיוחד האם כפרט) עוברת מסך כחלשת אופי במקרה הטוב, וכתמהונית במקרה הפחות טוב. וכשמדובר בסרט קולנוע, האלמנט הדרמטי מתפוגג כנגד הצגת דמויות שכזו.

אבל בשליש האחרון של הסרט (שלוקח יותר מדי זמן להגיע אליו) משהו משתנה. איזה סוויץ' מתרומם, והתשובה (הספקולטיבית. עד סוף הסרט אנחנו לא יודעים באמת מה קרה) לשאלה האמיתית של הסרט מתחילה להתבהר. והאימה, הו האימה. "המתחזה" עוסק בדמויות פסיכופטיות, שאומרות הכל, רק לא את האמת. וכן, גם המשפחה נמצאת בקלחת.

אז כן, "המתחזה" מספר סיפור יוצא דופן (ואמיתי), אבל לטעמי הוא מתענג יתר על המידה על הייחודיות של הסיפור, והאפקט הדרמטי-קולנועי נפגם בשל כך. סרט טוב מאוד לטעמי, אבל לא גדול כמו שעשו ממנו.

הקרנות נוספות: הערב, ה-09/05, ובשבת, ה-11/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2013: המתחזה

  1. אני דווקא התרשמתי לטובה מהסרט. כל כך התרשמתי עד שאיני בטוח האם הראיונות עם הדמויות בסרט הם דוקומנטריים או בידיוניים. הבמאי עשה עבודה נפלאה בנקודה הזו בדיוק. מי מתחזה ומי אמיתי? כבר אי אפשר לדעת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s