סביונים: סתם סרט

בעיקרון הייתי צריך להעלות את הפוסט הזה עם עליית הסרט הזה בשבוע שעבר, אבל היו לי דברים יותר חשובים לעשות. היה את הדוקאביב, ואת הקרנת האקדמיה הראשונה. ובאמצע ראיתי גם את "המקום בתוך היער" שהרשים אותי הרבה יותר מאשר הסרט הצרפתי הזניח הזה. אבל עכשיו קצת נרגע. אז הנה כ-500  מילים על סרט סתמי.

———————————————————————-

והנה מגיע עוד אחד. עוד סרט צרפתי אחד כזה, שהמפיצים חושבים שרק בגלל שהוא צרפתי אוטומטית הוא ייתפס כ'איכותי'. שכל אלו שסולדים מסרטי אקשן אמריקאים אוטומטית ירוצו לראות אותו. אבל בעצם מדובר בסרט שמישהו מצא וזרק על המסך מתוך מחשבה שכמה שמות גדולים וילדה אחת חמודה יעשו את העבודה. אבל, סקופ: לא כל הסרטים הצרפתים טובים. גם לא אלו שיש בהם שחקנים מוכרים.

והאמת, אולי אני מחמיר עם הסרט הזה. אין בו שום דבר רע במיוחד. שום דבר מעצבן במיוחד. ואתם יודעים מה, בדקה וחצי האחרונות אפילו הזלתי דמעה. אז אולי יש בו בכל זאת משהו. אבל בשאר דקות הסרט ישבתי בעיקר משתומם מול הסרט הזה. יש בו בעיקר סוג של אימפוטנציה בימויית.

ההתחלה, עוד לפני שעולות הכותרות, דווקא יפה: ילדה כותבת במכונת כתיבה על מר ליבה. אבל אז עולות כותרות הפתיחה ומתחיל הסרט. ומה אתם יודעים: הסצינה הראשונה של הסרט היא מופת של כתיבה מרושלת ומזלזלת. הרפליקות שמושמות בפיהן של הדמויות הן בעצם וואן-ליינרים. מרוב רצון לשעשע הדמויות מחויבות לספר בעצם בדיחות. הדבר היחיד שהיה חסר הוא פס קול של צחוקים, ממש כמו בסיטקומים הטלוויזיונים. ויותר מכך: כל הסצינה הראשונה הזו היא בעצם מתן רקע לסיפור בצורה מאוד לא אלגנטית. במיוחד הסרט הזה חורק ברפרנסים שהוא עושה לשואה.

מה שמציל את הסרט, בסופו של דבר, הן הילדות. שהרי, אחרי הכל, זהו סיפור התבגרות. ושתי הבנות המלוהקות לתפקיד החברות הכי טובות מקסימות, והבמאית מלווה אותן בהשתובבויות מלבבות.

ילדות חמודות, סרט פחות. "סביונים"

ילדות חמודות, סרט פחות. "סביונים"

לא ממש משנה שאין להן מטרה או כיוון מסוים. אלו הן אפיזודות בחיי ילדה קטנה, וככאלו הן נעימות ומעלות חיוך. אבל הבעיה של הסרט היא שבמקום להתרכז בחיי הילדה הסרט מנסה להוסיף לסיפור בשר בדמות המורה המופקרת, האמא הטרחנית, והאב ניצול השואה, שכן או לא בוגד באשתו עם האמא של החברה של הבת (איזבל קארה, היחידה מבין המבוגרים שמצליחה לפרוץ אצלי את חומת האדישות). אבל חוטי הסיפורים האלו לא ממש מפותחים, ובעצם מפריעים לי להיות עם הדמות שאני באמת רוצה להיות איתה – הילדה. עצוב במיוחד השימוש שהסרט הזה עושה בדמותה המזדקנת של איזבלה רוסליני בתפקיד קטנטן, חיוור, ומיותר של פסיכולוגית.

לבמאית יש גם יומרות לעשות סרט יותר פיוטי, והיא סוטה מדי פעם לסיקוונסים חלומיים, או לשימוש שונה מהרגיל במוסיקה, אבל כל אלו דומים לנסיונות מאולצים במקרה הטוב, או סתם מביכים במקרה הפחות טוב (כמו, למשל, תיאור התאהבות במבט ראשון: הילדה מביטה במושא אהבתה, ושיר רומנטי במיוחד מתנגן פתאום, רק כדי להיקטע בפתאומיות, על מנת להשיג אפקט קומי. לא מצחיק). בכלל, בחירת המוסיקה כדי להמחיש תקופה (הסרט מתרחש ב-1981) היא אולי טובה בתיאוריה, אבל השימוש במוסיקה אל מול התמונות הזזות חסר דמיון ("מציאות" של ריצ'רד סנדרסון, מתוך "שגעון של מסיבה", הלהיט הצרפתי של התקופה, לאותה סצינת התאהבות, או "בבושקה" של קייט בוש כדי לתמוך בתיאוריית הבגידה של הבעל).

בסופו של דבר, זוהי ההתמודדות של הילדה עם מוות שתבגר אותה. אבל הרמזים המושתלים במהלך הסרט לגבי האובססיה שלה עם מוות מסכנים, ולא מהווים חלק אינטגרלי מהסרט. בסוף, למרות הבימוי הצולע, הילדה בכל זאת הצליחה לחדור את כל קירות הציניות שלי, ולהעלות דמעה קטנה בעיניי. אבל אני לא בטוח שבשביל אותו רגע קצרצר של רגש קל שווה לעבור את כל שאר דקות הסרט. זה לא סרט רע במיוחד, אבל הוא עוד אחד בשרשרת של סרטים בינוניים שמוציאים שם רע למושג "ארט-האוס". אולי הייתי שמח להיתקל בסרט הזה באיזשהו זפזופ מקרי בשבת אחה"צ אצלי בסלון, אבל לא לצאת לקולנוע במיוחד. מיותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s