לא: סרט מכוער

כשהלכתי לראות את "לא", ידעתי עליו כמה דברים

* שהוא הוקרן בפסטיבל קאן של השנה שעברה, וזכה לביקורות מצוינות בעיתונות העולמית.

* שהביקורות האלו דחפו אותו עד למועמדות לאוסקר הסרט הזר (שם הוא הפסיד ל"אהבה" של מיכאל האנקה)

* שהבמאי של "לא" ביים בעבר את "טוני מאנרו", סרט שראיתי לפני כמה שנים בפסטיבל חיפה. ושנאתי אותו.

* שהאסטתיקה של סרט מכוערת, כאילו כדי להתאים את מראה הסרט למראה חומר מצולם משנות ה-80, התקופה שבה מתרחש הסרט.

אם כך, להקרנה של "לא" באתי חושש מאוד מקטסטרופה, אבל גם מוכן לתת לו הזדמנות, כי גם בארץ התחילו להתלהב מהסרט הזה. אבל בסוף מסתבר שהאינטואיציה שלי לא הכזיבה גם הפעם. מדובר לא רק בסרט מכוער, אלא ממש ממש לא טוב, ואפילו משעמם לפרקים.

המראה של הסרט אכן מכוער. אני לא בדיוק מבין איך הוא מצולם, אבל הוא נראה כמו הום מובי. הצבעים נמרחים על המסך, איכות התמונה ירודה בכוונה. עד כמה שאני מבין, פאבלו לאראין הבמאי הכניס לסרט גם חומר מצולם אותנטי משנות ה-80, והוא רצה לערבב את החומר הפיקטיבי ואת החומר האמיתי בצורה שלא נבחין מה המומחז החדש ומה המקורי. וזה עובד, אבל אלי זה עבר יותר כמניירה של במאי, ולא כמכשיר דרמטי אפקטיבי.

איכות תמונה ירודה. ככה נראה כל הסרט. "לא".

איכות תמונה ירודה. ככה נראה כל הסרט. "לא".

"לא" מבוסס על סיפור אמיתי של פרסומאי שמתבקש לעבוד על קמפיין פוליטי. מדובר בקמפיין גורלי, כזה שעשוי לשחרר מדינה מדיקטטורה. והפרסומאי מביא אותה ברעיון שנראה לאנשי תנועת ה"לא", מתנגדי המשטר, כמהפכני: להפוך את ה להמשיך לקרוא