פרסי אופיר 2013: פרדייס קרוז

הבלוג הזה שלי הוא בלוג קטן. רק כמה מאות מבקרים בו מדי יום. אבל בהם גם אנשים מתעשיית הקולנוע. ואי-פה אי-שם מישהו מהם גם שולח לי הזמנה להקרנה. והנה אתמול נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה מטעם ההפקה להקרנת האקדמיה של "פרדייס קרוז". כנראה מעניין אותם לשמוע מה יש לי לומר. ההזמנה הזו היתה הפתעה. בראש שלי, כל סרט שלא שמעתי עליו לפני כן הוא נעלם גדול. סרט ש(סביר להניח ש)נעשה בגרושים, והוא רק מחכה שם להפתיע אותי. אבל להזמנה שנשלחה לי אתמול צורפה תמונה מהממת. תמונה של עוז זהבי, השחקן הראשי, שוכב במיטה, רק עם תחתונים לגופו, ומעליו, מרחפת בחורה. זה ניכר מהתמונה שמדובר בסרט מושקע, ולא בסרט עני.

כיוונתי את הציפיות מחדש. רק כדי להתאכזב. "פרדייס קרוז" הוא אכן סרט מושקע. טו מאץ' מושקע.

באמצע הסרט יש סצינה אחת שקטה שבה זוג, בחור ובחורה, עושים פיקניק בים. רק שני אנשים, ומדורה, לבד. סצינה אחת שקטה בסרט רועש, רועש מדי. והסצינה הזו היא מהות הסרט להבנתי. עוז זהבי פוצח שם במונולוג שהוא הסאבטקסט של הסרט כולו. הוא אומר משהו כמו: אני בחור ישראלי צעיר, ואני רוצה לעשות את כל הדברים שבחור צעיר נורמלי שחי במדינה נורמלית עושה (הנורמליות האידאית הזו מיוצגת כאן ע"י הבחורה הצרפתייה שמקשיבה לו) : אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לעשן, לזיין. אבל אני כלוא בתוך המדינה הלא נורמלית הזו. בתוך הסכסוך הישראלי פלסטיני הבלתי נגמר הזה. בתוך מורשת הקרב המזוינת הזו שמנחילים לנו מילדות. בתוך הנראטיב הקורבני של השואה שאנו יונקים עם חלב האם. אני רוצה להשתחרר מאבן הריחיים הזו. ואכן זהו החלק בסרט שהוא בריחה מההמולה המשוגעת. סרטון קצר בפני עצמו. מעין סשן זיונים קצר על חוף הים.

מסע אל הפסיכוזה הישראלית. "פרדייס קרוז"

מסע אל הפסיכוזה הישראלית. "פרדייס קרוז"

אבל מתן גוגנהיים הבמאי מנסה לבחון את הפסיכוזה של המדינה הזו, מדינת ישראל, בעזרת סגנון בימויי אגרסיבי במיוחד שמנסה לחקות את ה להמשיך לקרוא