האבנים הכחולות: נחמה מתוקה

קל מאוד להתמכר ל"אבנים הכחולות". זה סרט די סוחף, מחויך, נעים, כיפי. יש בו אחלה מוסיקה ואחלה גרוב. אבל צריך גם לבוא לסרט הזה סלחנים.

"האבנים הכחולות" הוא אולי גרסה יותר מושקעת ויותר עמוקה של "בננות". גם באוסטרליה, כמו בתל אביב, מותר לפעמים לעזוב את החיים, לשים אותם בצד, ופשוט לכייף. ב"בננות" איתן פוקס עשה בדיוק את זה. והוא בא מאהבה, ויצא לו סרט כיפי. ב"אבנים הכחולות", הבמאי וויין בלייר הולך צעד אחד קדימה ואומר: זה לא רק ש'מותר' לכייף לפעמים. צריך לכייף לפעמים. נחוץ לכייף לפעמים. הכרחי לכייף לפעמים. יש כל כך הרבה רוע בחוץ.וגזענות. וכאב. ומלחמות. ומוות. קר שם בחוץ. חייבים מדי פעם להניח את הכל בצד, ופשוט להתמכר למוסיקה. לאסקפיזם. לסקס אפיל. לחום האנושי של הבריחה אל הלב.

שואו נוצץ שבא מהלב. "האבנים הכחולות"

שואו נוצץ שבא מהלב. "האבנים הכחולות"

עד כמה ש"האבנים הכחולות" מבוסס על סיפור אמיתי, הוא לא באמת מתעכב על נקודות מפתח דרמטיות. למעשה, זה תסריט די אוורירי עם לא מעט חורים. אבל זה נסלח, לדעתי. יש בסרט הזה איזושהי אמונה בצדקת הדרך. איזושהי שליחות ביצירה, השקעה גדולה בהפקה, במוסיקה, בתלבושות, עד שההזנחה של כל נקודות המעבר התסריטאיות זניחה בעיניי. בכל מקום שהבמאי היה יכול ל להמשיך לקרוא