קו פרו 2013: The Times They Are A-Changin

ובסופו של חודש מאי, שהתחיל עם פסטיבל דוקאביב המוצלח, התקיים בתל אביב אירוע הקו-פרו השנתי. שבוע של אירועים הקשורים לעידוד הפקות דוקומנטריות ישראליות עתידיות ובמרכזם פיצ'ינג של פרויקטים חדשים בשלבים שונים של עשייה בפני פאנל של מממנים מרחבי העולם.

מה שהתחיל לפני 15 שנים כיוזמה צנועה של משוגעת לדבר (ארנה ירמות) הפך עם השנים לאירוע מקיף ומשמעותי מאוד בסצינת הסרטים הדוקומנטרים העולמית. והשנה ירמות התעלתה על עצמה ויצרה אירוע מרשים מאוד בהיקפו ובארגונו. שינוי אחד מרכזי היה העברת האירוע שהתרחש באולם בית הספר הצמוד לסינמטק תל אביב אל נמל ת"א. במשך 14 שנים באתי להקשיב לאין ספור פרויקטים בהתהוות, וכל שנה התיישבתי במשך יומיים על כסאות המותאמים לישבנם של בני 14. לא נוח. השנה האירוע התקיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב. שני מסכים פרוסים משני צידי ההאנגר, באמצע שולחן מפוצץ באורחים (עוד הישג של ירמות – בעבר הגיעו כ-15 אורחים כל שנה. השנה ספרתי 23 כסאות מסביב לשולחן, ובטוח שפספסתי אחד או שניים. יותר אורחים, אגב, אומר יותר כסף להפקות), מנחה אחד (פט פרנס) שנאמן לפרויקט הקו-פרו כבר 15 שנים, ושתי טריבונות משני צידי השולחן מפוצצות בקהל שבא להקשיב ולהתעניין. זמנים חדשים בקו-פרו. זמנים של התחדשות המשקפים את ההצלחה של הפרויקט הזה לאורך השנים. בקו-פרו עברו לאורך השנים מאות פרויקטים שהפכו לסרטים במהלך 15 השנים האלו. שניים מהם אפילו הגיעו עד מועמדות לאוסקר ממש לא מזמן ("שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות"). ולאור כל זה אין פלא שאורחים מתחנות טלויזיה שונות ברחבי העולם (צפון אמריקה, דרום אמריקה, ואירופה) ומחברות הפקה והפצה עולמיות באים לכאן לראות מה  עוד יש ליוצרים הדוקומנטריים הישראלים להציע (חלק גדול מהם, אגב, הם אורחים המגיעים לכאן שלא בפעם הראשונה).

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

אז ברביעי ובחמישי האחרון ישבתי לי בנוחות באולם ההאנגר 11 הממוזג והמרווח והקשבתי ל-19 פרויקטים שהוצגו בפני האורחים מחו"ל בתקווה לקבל השלמת מימון. אבל שינוי יכול להיות גם שלא לטובה. במשך שנים רבות היה ניתן לחזות בבמאים ובמפיקים ישראלים מגיעים מוכנים לפיצ'ינג עם רעיונות מנוסחים היטב, ולרוב עם חומר מצולם שכבר הראה על הישגים. גם אם רוב הפרויקטים היו לא גמורים, במוצלחים שביניהם היה כבר ניתן לראות רגעים מרגשים שכבר הושגו, סצינות שנחקקו בזכרון כמו טריילרים מרתקים לסרטים באורך מלא. ולצערי השנה השינוי הוא לרעה. נדמה לי שמבחינת איכות הפרויקטים זהו אוסף הסרטים-בהכנה הכי חלש שהוצג בקו-פרו זה שנים רבות.

זה לא שמדובר בפרויקטים רעים. אבל נדמה לי שאף אחד מהם עוד לא הגיע להבשלה. לא היה אפילו פרויקט אחד שהביא סצינה שכבר צולמה ונערכה שגרם לי להעתקת נשימה (והיו לא מעט כאלו לאורך השנים). יותר מזה, לאורך השנים צפיתי בקשת רחבה מאוד של נושאים שבהם מתעסקים יוצרי הסרטים הדוקומנטרים הישראלים. וגם אם קיימת חזרה על הנושאים (בעיקר הסכסוך הישראלי פלסטיני), תמיד ראיתי התחדשות ונסיון למצוא כל פעם זוית חדשה, ייחודית לטיפול בנושא. נדמה לי שקו-פרו 2013 הציג קצת עייפות חומר, קצת חזרה על מה שכבר ראינו, קצת נסיגה ברמת המקוריות. זה בעיקר ניכר ברצון של שני יוצרים שונים ליצור סרט דוקומנטרי מסדרות טלויזיה שכבר שודרו (כלומר: סדרות מוכנות שרק מחכות לתהליך עריכה מחודש): מ Hot מדובר בסדרה "החיים כשמועה" העוקבת אחרי אסי דיין; מ Yes מדובר בסדרה "סיליקון ואדי", העוקבת אחרי חייהם של סטארט-אפיסטים ישראלים (אם כי במקרה של הסדרה הזו ישנה כוונה להמשיך ולעקוב אחרי הדמויות האלו ולצלם עוד חומר, ועדיין, חלק גדול מהעבודה כבר נעשתה וראתה אויר).

אבל היו בכל זאת כמה פרויקטים שאני רוצה להזכיר ושכדאי להכניס לקופסה זעירה במוח כדי לשלוף אותם בעתיד, כשהם יהיו מוכנים: להמשיך לקרוא