קו פרו 2013: The Times They Are A-Changin

ובסופו של חודש מאי, שהתחיל עם פסטיבל דוקאביב המוצלח, התקיים בתל אביב אירוע הקו-פרו השנתי. שבוע של אירועים הקשורים לעידוד הפקות דוקומנטריות ישראליות עתידיות ובמרכזם פיצ'ינג של פרויקטים חדשים בשלבים שונים של עשייה בפני פאנל של מממנים מרחבי העולם.

מה שהתחיל לפני 15 שנים כיוזמה צנועה של משוגעת לדבר (ארנה ירמות) הפך עם השנים לאירוע מקיף ומשמעותי מאוד בסצינת הסרטים הדוקומנטרים העולמית. והשנה ירמות התעלתה על עצמה ויצרה אירוע מרשים מאוד בהיקפו ובארגונו. שינוי אחד מרכזי היה העברת האירוע שהתרחש באולם בית הספר הצמוד לסינמטק תל אביב אל נמל ת"א. במשך 14 שנים באתי להקשיב לאין ספור פרויקטים בהתהוות, וכל שנה התיישבתי במשך יומיים על כסאות המותאמים לישבנם של בני 14. לא נוח. השנה האירוע התקיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב. שני מסכים פרוסים משני צידי ההאנגר, באמצע שולחן מפוצץ באורחים (עוד הישג של ירמות – בעבר הגיעו כ-15 אורחים כל שנה. השנה ספרתי 23 כסאות מסביב לשולחן, ובטוח שפספסתי אחד או שניים. יותר אורחים, אגב, אומר יותר כסף להפקות), מנחה אחד (פט פרנס) שנאמן לפרויקט הקו-פרו כבר 15 שנים, ושתי טריבונות משני צידי השולחן מפוצצות בקהל שבא להקשיב ולהתעניין. זמנים חדשים בקו-פרו. זמנים של התחדשות המשקפים את ההצלחה של הפרויקט הזה לאורך השנים. בקו-פרו עברו לאורך השנים מאות פרויקטים שהפכו לסרטים במהלך 15 השנים האלו. שניים מהם אפילו הגיעו עד מועמדות לאוסקר ממש לא מזמן ("שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות"). ולאור כל זה אין פלא שאורחים מתחנות טלויזיה שונות ברחבי העולם (צפון אמריקה, דרום אמריקה, ואירופה) ומחברות הפקה והפצה עולמיות באים לכאן לראות מה  עוד יש ליוצרים הדוקומנטריים הישראלים להציע (חלק גדול מהם, אגב, הם אורחים המגיעים לכאן שלא בפעם הראשונה).

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

אז ברביעי ובחמישי האחרון ישבתי לי בנוחות באולם ההאנגר 11 הממוזג והמרווח והקשבתי ל-19 פרויקטים שהוצגו בפני האורחים מחו"ל בתקווה לקבל השלמת מימון. אבל שינוי יכול להיות גם שלא לטובה. במשך שנים רבות היה ניתן לחזות בבמאים ובמפיקים ישראלים מגיעים מוכנים לפיצ'ינג עם רעיונות מנוסחים היטב, ולרוב עם חומר מצולם שכבר הראה על הישגים. גם אם רוב הפרויקטים היו לא גמורים, במוצלחים שביניהם היה כבר ניתן לראות רגעים מרגשים שכבר הושגו, סצינות שנחקקו בזכרון כמו טריילרים מרתקים לסרטים באורך מלא. ולצערי השנה השינוי הוא לרעה. נדמה לי שמבחינת איכות הפרויקטים זהו אוסף הסרטים-בהכנה הכי חלש שהוצג בקו-פרו זה שנים רבות.

זה לא שמדובר בפרויקטים רעים. אבל נדמה לי שאף אחד מהם עוד לא הגיע להבשלה. לא היה אפילו פרויקט אחד שהביא סצינה שכבר צולמה ונערכה שגרם לי להעתקת נשימה (והיו לא מעט כאלו לאורך השנים). יותר מזה, לאורך השנים צפיתי בקשת רחבה מאוד של נושאים שבהם מתעסקים יוצרי הסרטים הדוקומנטרים הישראלים. וגם אם קיימת חזרה על הנושאים (בעיקר הסכסוך הישראלי פלסטיני), תמיד ראיתי התחדשות ונסיון למצוא כל פעם זוית חדשה, ייחודית לטיפול בנושא. נדמה לי שקו-פרו 2013 הציג קצת עייפות חומר, קצת חזרה על מה שכבר ראינו, קצת נסיגה ברמת המקוריות. זה בעיקר ניכר ברצון של שני יוצרים שונים ליצור סרט דוקומנטרי מסדרות טלויזיה שכבר שודרו (כלומר: סדרות מוכנות שרק מחכות לתהליך עריכה מחודש): מ Hot מדובר בסדרה "החיים כשמועה" העוקבת אחרי אסי דיין; מ Yes מדובר בסדרה "סיליקון ואדי", העוקבת אחרי חייהם של סטארט-אפיסטים ישראלים (אם כי במקרה של הסדרה הזו ישנה כוונה להמשיך ולעקוב אחרי הדמויות האלו ולצלם עוד חומר, ועדיין, חלק גדול מהעבודה כבר נעשתה וראתה אויר).

אבל היו בכל זאת כמה פרויקטים שאני רוצה להזכיר ושכדאי להכניס לקופסה זעירה במוח כדי לשלוף אותם בעתיד, כשהם יהיו מוכנים:

"שומר השער – רשימות של פטריאך אבוד" – דנאי אילון

הפרויקט היחיד שהוצג במשך היומיים האלו שבאמת סחט ממני מחיאות כפיים. מדובר בסרט מתח דוקומנטרי מסקרן מאוד. מסתבר שבירושלים, ממש מתחת לאף שלנו, מסתתר סיפור של מריבה דתית, פוליטית, אישית, המגובה בשחיתויות ויצרים רבים בכל הצדדים. הפטריאך של אחת הכנסיות בירושלים הודח מתפקידו למרות שלפי החוקה של אותה כנסיה אין אפשרות להדיח אותו עד המוות או עד שהוא לא יוכל לתפקד שוב. מאחורי הקלעים של ההדחה נמצא מתנחל יהודי, וכנראה גם הפטריאך שמונה במקומו. ובינתיים הפטריאך המודח נלחם על הצדק ועד שזה יצא לאור הוא כלוא בחדר-כלא כבר כמה שנים. ליוצרת הסרט יש גישה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, והסיפור שנדמה שיסופר הוא די בלתי יאומן.

"המוזות של יצחק בשביס זינגר" – שאול בצר ואסף גלאי

נדמה לי שזה הפרויקט שזכה להכרה הגדולה ביותר ע"י הקהל והאורחים הזרים בפורום. השם בשביס זינגר מייצג בשבילי את שיעורי הספרות המשמימים מבית הספר התיכון. את כל מה שאני לא אוהב בקלאסיקה שמדי פעם מעובדת שוב ושוב לקולנוע ולתיאטרון. עולם ישן ומאובק שהיה ואיננו. ממה שאני ראיתי זהו בדיוק הפרויקט שינער את האבק מעל לעולם הזה. סיפורו של סופר היידיש המפורסם יסופר דרך הנשים שעבדו איתו – המתרגמות שתרגמו ועזרו לכתוב את ספריו באנגלית (הוא כתב ביידיש, וספריו תורגמו סימולטנית. לפחות כך הבנתי). בשביס זינגר מוצג כדמות צבעונית ומלאת הומור, ואכן, רעמי צחוק נשמעו בהאנגר 11 בעת הצגת הפרויקט. גם אני צחקתי, אבל יש לי גם דאגה: בבסיס הבדיחות עמדו לרוב יחסו המחויך והממזרי של זינגר לנשים. אבל כשאחת הנשים המרואינות בסרט מספרת שכבר בפגישתם הראשונה הוא אמר לה שהוא מדמיין אותה מפוסקת לפניו,יש בזה, לטעמי, טעם חריף מאוד של הטרדה מינית. אז עם כל הנחמדות של הפרויקט הזה, אני גם מצרף חשש כבד מדרכי התנהלות לא ראויות.

פט פרנס, השמעון-פרס של קו-פרו לאורך השנים, מנחה את האירוע ברביעי-חמישי האחרון

פט פרנס, השמעון-פרס של קו-פרו לאורך השנים, מנחה את האירוע ברביעי-חמישי האחרון

וזהו. כל שאר הפרויקטים הגיעו אל הפיצ'ינג לא מספיק מבושלים לטעמי. אבל יש אולי כמה שנשמע עליהם בעתיד:

יש את הפרויקט החדש של ציפי ברנד ("גוגל בייבי"). כמו בסרטה הקודם ועטור הפרסים, גם בפרויקט החדש תבדוק ברנד בקור קליני מקפיא תופעה מדעית טכנולוגית חדשה (והקור הזה הוא מה שפחות חיבב עלי את סרטה הקודם, וכנראה גם שאת זה הנוכחי). "מת לחיות", שמו של סרטה החדש, יעקוב אחרי דמויות עשירות מאוד ואקסנטריות המקדישות את כל מרצן (וכספן) למציאת תהליך רפואי שיאריך את חייהם הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת (תחשבו על מה שמייקל ג'קסון עשה לעצמו, או על איך שהוא בעצם הרג את עצמו); יש גם את הפרויקט החדש של שמעון דותן ("הבטחוניים"). שמו של הפרויקט הוא "מתנחלים", ובו יעקוב דותן אחרי, ובכן, מתנחלים. כבר די נמאס לי מזה, אבל בחומר שדותן הראה בקו-פרו ניתן היה להתרשם מגישתו הבלתי אמצעית לאנשים. בתוך פחות מדקה הוא הצליח לסלול דרך אל דמות מתנחלת. ממפגש שמתחיל ב"אל תצלם!!", בתוך פחות מדקה דותן ואותו אדם שאך זה כמעט שבר את מצלמתו מנהלים דו שיח אינטלגנטי ותרבותי; והפרויקט האחרון שהראה בעיניי על פוטנציאל הוא "נשות מהפכה" של חן שלח ודוקי דרור. שתי נשים, אחת ישראלית ואחת פלסטינית, מנהלות עסק כלכלי ביחד וצריכות להתמודד עם "המצב", שמעמיס קשיים יומיומיים על לוגיסטיקה פשוטה של העברת סחורה ממקום למקום, וכמו כן עם השוביניזם הטבוע עדיין בשני הצדדים, כי איך יכול להיות שאישה תנהל, ועוד תצליח בכך. החומר המצולם היה מעניין יותר ממה שהתיאור שלו נשמע על הנייר, ועדיין, כמו בכל שאר הפרויקטים, הרגשתי שיש כאן משהו לא מספיק אפוי. משהו שעדיין בתהליך. ובשנים שעברו היו הרבה פרויקטים שהגיעו לקו-פרו הרבה יותר מגובשים.

אז נהניתי מאוד בקו-פרו 15 מהאירוח ומהארגון המרשים. מקווה שבשנה הבאה איכות הפרויקטים תשתווה לאיכות האכסניה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s