פרסי אופיר 2013: שבלולים בגשם

בשבת הקרובה יחל בתל אביב פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי-טרנסג'נדרי-ביסקסואלי. אני מודה שבד"כ אני פחות נמשך להיצע של הפסטיבל הזה, אבל מדי פעם אני כן מוצא שם פנינים (בשנה שעברה, למשל, ראיתי שם את "3" הנהדר של טום טיקוור הגרמני, ואת "ביוטי" הקודר והמרשים מדרום-אפריקה). אני פחות מתעניין בקולנוע הומו-לסבי כביטוי אמנותי של נישה ספיציפית של החברה. אני יותר מתעניין באינטראקציה של הנישה הזו עם שאר העולם. ולכן, סרטים שיצאו מה'גטו' ההומו-לסבי, ומדברים על דמויות עם נטיות מיניות שונות בתוך עולם מגוון של אנשים שונים מעניינים אותי יותר מאשר סרטים על דמויות המסתובבות במילייה חד מיני וחד גוני.

"שבלולים בגשם" של יריב מוזר הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל דהשתא. אני מודה שלא בטוח שהייתי הולך לראות אותו, אבל הוא כן מעניין אותי כחלק מתחרות האופיר שבה הוא משתתף. למרבה הצער, מדובר לטעמי בסרט שהוא לא מספיק טוב. ולגבי פרסי האופיר יש לי רק שתי מילים לומר: מורן רוזנבלט.

אבל אני מקדים את המאוחר.

מתוך "שבלולים בגשם"

מתוך "שבלולים בגשם"

"שבלולים בגשם" הוא סיפורו של בחור צעיר, סטודנט לבלשנות, הנמצא במערכת יחסים מספקת עם אישה אוהבת (רוזנבלט). עולמו מתערער כשהוא מתחיל לקבל מכתבי אהבה אנונימיים מגבר עלום. הוא מתחיל לאבד את דעתו, לפקפק בזהותו המינית, וברמה המיידית – לבלוש אחרי כל אדם שמסתכל עליו ליותר משניה, לחשוד בו שהוא הוא המאהב האלמוני. הרעיון יפה, והאמת היא שמצפייה בסרט קיבלתי את ההרגשה שהוא נעשה מדם ליבו של יריב מוזר, הבמאי. כל כך מדם ליבו עד שאני די בטוח (מבלי להכיר או אפילו לפגוש במוזר ולו פעם אחת) שיש בסרט לא מעט חומר אוטוביוגרפי (למרות שהתסריט מבוסס על סיפור קצר). אבל נדמה לי גם שהסרט כל כך נגע לליבו של היוצר, עד שהוא לא השכיל לקחת מרחק ולדעת כיצד לטפל היטב במרכיביו. המדובר בעיקר בחריקות בבימוי, בצילום, ובעריכה. אפשר לציין סצינות מסוימות שפשוט מבוימות ברישול מכעיס (סצינת ריקודי העם, למשל), אבל רוב הסרט סובל, כמכלול, ממחסור בדחיפות. גיבור הסרט אמור להיכנס לסוג של פאראנויה הולכת וגוברת, לחשוד בכל אדם שהוא פוגש. זה לא עובר בסרט. אין כאן רמת מתח הולכת וגוברת. אין כאן מתח בכלל. זה נמצא בתסריט, אבל נעדר מהסרט עצמו. העריכה נינוחה מדי, הצילום מואר מדי, במקום להיות קודר יותר, השחקן הראשי מאוד משתדל, אבל הוא מצליח לטעמי רק להחצין את המצוקה שלו, ולא באמת להעביר אותה אלי כדי שארגיש מה באמת עובר עליו, ויש גם כמה אינסרטים מטרידים ממש שפשוט עשויים לא טוב קולנועית (האמא הנודניקית בעיקר). גם לא ממש ברור מה הקטע עם הצבא. ברור לי שמדובר ביחס לחיים צבאיים כקן בוער של תשוקות נסתרות, אבל זהו צבא נטול קונטקסט. אין כאן הכנה לקרב, או ספציפיקציה של היחידה הזו (אותה בעיה היתה לי עם "יוסי וג'אגר" של איתן פוקס). כך שקטעי הצבא בסרט יותר מטרידים מאשר תורמים.

ככל שהסרט מתקדם הרגשתי שהוא פונה יותר ויותר אל הקהל החד-מיני, שהוא מכיל יותר ויותר איקונוגרפיה שהקהל הזה מכיר (גן מאוד מסוים בתל אביב, למשל), ואני הרגשתי כנשאר בחוץ. גם הסוף של הסרט, בו גיבורי הסרט מביטים למצלמה כתוכחה לאנשים המדחיקים את מיניותם (בבחינת: תסתכלו עלינו, תראו את עצמכם) – זוהי הצהרה קולנועית מיותרת בעיניי. אם הסרט לא דיבר בעד עצמו עד עכשיו, אז כנראה משהו בסרט לא בסדר.

אבל אני רוצה להרחיב רגע בעניין אחד. מורן רוזנבלט. לפני שנתיים היא הגיעה משומקום והיתה נקודת האור העיקרית בסרט תמוה למדי שנקרא "אודם". וגם כאן היא נקודת אור עצומה. הרוזנבלט הזו היא כמוסה מרוכזת של סקסאפיל מתפרץ. היא שחקנית מעולה ואמיצה שיודעת להפנים את הדמות שלה, לעלות ולרדת דרמטית בדיוק איפה שצריך, ולעבוד עם הגוף שלה בצורה מושלמת. מה שעדיין חסר לה זו היכולת לבחור בפרויקטים יותר טובים (היא מופיעה לרגע ב"מקום בגן עדן", אבל אין לה שם מספיק זמן מסך כדי ליצור אימפקט). ב"שבלולים בגשם" אף אחד לא מתקרב לקרסוליים שלה, כולל לא הבמאי עצמו (שליהק את עצמו לתפקיד משנה. וזו בעייה, כי הוא לא שחקן טוב, והתפקיד הוא אמנם משני, אבל קריטי). כדאי לחשוב עליה בזמן ההצבעה לאופיר. מגיעה לה מועמדות.

אז בעיניי "שבלולים בגשם" הוא בעיקר פספוס. היה כאן חומר טוב. אבל הוא לא מפוסל מספיק טוב לכדי סרט שבאמת יזיז משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2013: שבלולים בגשם

  1. מסכים עם חלק ממה שכתבת – אבל לגבי הפלשבקים לתקופת הצבא נראה לי שפספסת חלק די קריטי – תפקידם היה ברור מאד – שלל של חוויות הומוארוטיות מהעבר של הדמות הראשית שנדחקו הרחק לעומקי התת מודע וננעלו שם. והם עולות וצפות שוב ככל שהמיניות של הגיבור מתערערת בעקבות המכתבים העלומים.
    זאת המהות של הסרט – הגבול הדק הזה שנתחם בין היכולת להדחיק ולבטל את ההומוסקסואליות לבין אי היכולת – וזאת היתה הבעיה הגדולה של כל הומו בחברה הישראלית המודרנית עד שנות ה 90 (ועד היום אפילו…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s