קפה דה פלור: בדרך אל האושר

החיפוש אחרי האושר – זה "קפה דה פלור". אושר מרוכז, אושר עילאי, אושר עצום. לדעת למצות עד תום את ההנאה משיר אהוב, מסרט מרגש, מאהבה עם הבחור/ה שלכם. לדעת לחוות את האושר הנפלא הזה. לדעת לשמור עליו מכל משמר מפני פגעי הדבר הזה שנקרא חיים. לדעת לזהות את האושר הזה כשהוא מגיע, לקפוץ על ההזדמנות הזו, ולא לוותר עליה.לדעת לחיות גם כשהאושר הזה נגמר. לדעת מה לעשות כשאושר מחליף אושר. לדעת למצות את החיים. זה "קפה דה פלור".

ז'אן מארק ואלה הוא במאי מעניין. הוא התגלה לפני כמה שנים בסרט שנקרא "ק.ר.י.ז.י". אני כבר לא ממש זוכר מה היה הסיפור שם, אבל אני זוכר שלא אהבתי את הסרט. היה בו משהו מחוספס מדי. משהו שמתפנן על האנשים שחיים על הקצה, קלאברים שיוצאים לבלות, עושים סמים וסקס, קעקועים ופירסינג, נוסעים במכוניות ובאופנועים במהירויות גבוהות.

את סרטו השני לא ראיתי. מישהו בהוליווד החליט שזה רעיון טוב לתת לבמאי הצעיר והעולה מקנדה שהתגלה בסרט על צעירים ופוחזים – הוליווד נתנה לו לעשות סרט תלבושות על מלכת אנגליה, ויקטוריה. איכשהו משהו שם לא הסתדר לי, ולא ראיתי את הסרט הזה. והנה מגיע אלינו סרטו השלישי (למעשה, זה סרטו הרביעי, אבל אף אחד לא שמע עליו לפני "ק.ר.י.ז.י").

ז'אן מארק ואלה מביים את ואנסה פאראדיס ב"קפה דה פלור"

ז'אן מארק ואלה מביים את ואנסה פרדיס ב"קפה דה פלור"

אמנם זה סרט שמסתובב בעולם כבר כשנתיים, והזכרתי אותו בסקירת פרסי האקדמיה הקנדית של 2012, אבל הנה הוא סוף סוף מגיע. וראו זה פלא – למרות שהוא עדיין מסתובב באותו מלייה של אנשים, וממשיך לספר על אותם אנשים צעירים שחיים על הקצה – למרות זאת זה סרט הרבה יותר משוכלל, הרבה יותר מזמין, הרבה יותר מרגש.

"קפה דה פלור" הוא התקפה רב חושית על צופה הקולנוע. הוא משנה כיוון כל הזמן, הוא נמצא כל הזמן צעד אחד לפניך, הוא מפתיע כל הזמן מחדש. "קפה דה פלור" הוא מסוג הסרטים שאני יוצא מהם וחושב: "אני לא בטוח שהבנתי מה הלך שם, אבל אני אוהב את הסרט". ואלה משתמש במיקס מוסיקלי של קלאברים ושל רוק קלאסי, בצילום צבעוני ומשכר חושים, בעריכה קופצנית ומפתיעה, בעיצוב פס קול ערמומי. הוא מפעיל את הראש ואת הלב בבת אחת, והוא מצליח, רוב הזמן, לרתק אותי.

הסרט הוא שילוב של שני סיפורים: האחד, בקנדה של ימינו, מספר על די.ג'יי נהנתן וגרוש עם שתי בנות מתבגרות. הוא נמצא ביחסים סבירים עם אם בנותיו, ומטפל בבנותיו לפי ההסדר שנקבע ביניהם. אבל כשהוא פוגש בבחורה חדשה, אהבה חדשה, הבחורה הישנה, האקסית, לא מוכנה לותר עליו. לא מוכנה לותר על הבלעדיות על האהבה הגדולה שהיתה לה. הסיפור השני מתרחש בפריס של סוף שנות ה-60 תחילת ה-70. ונסה פרדיס (זוכת פרס המשחק של האקדמיות הקנדיות. ובצדק) היא אם צעירה לילד מונגולאיד. היא מטפלת בו במסירות ובסבלנות ללא גבולות. אבל כשבנה הצעיר מתאהב נואשות בילדה מהגן, זו אהבה שתערער את חייו, וחייה.

וזה "קפה דה פלור". סרט שלוקח את הדברים אל הקצה. האהבה היא תמיד הכי גדולה, הכי "נועדנו זה לזו", הכי מיסטית. ו"קפה דה פלור" משתמש באין ספור אמצעים כדי לבטא את הצד הפטאלי של האהבה, של החיים. יש לז'אן מארק ואלה שיטה כזו של עריכה, שבה באמצע סצינה הוא מכניס פתאום אינסרט שלא קשור. זה אינסרט של 2-3 שניות, אבל הוא גורם לי להרגיש שיש כאן משהו שמעבר. משהו מיסטי. משהו שמעל ליכולת ההבנה הקוגניטיבית הרגילה שלנו. משהו באהבה הזו שמכוון מלמעלה. מהגורל. מאלהים. אבל אהבה גדולה באה עם כאב לב גדול. כי איך יכול להיות שהאהבה הראשונה של הדי.ג'יי היתה האהבה הכי גדולה, הכי מכוונת מלמעלה, והנה מגיעה בחורה חדשה, וגם היא האהבה הכי גדולה, הכי מכוונת מלמעלה. מה קרה לאהבה הראשונה? לאן היא נעלמה? למה הגורל התערב והחליף?

והילד המונגולאיד – אמנם הוא לכאורה מבין פחות (כי הוא ילד, וכי הוא מונגולואיד), אבל גם כאן – זו אהבה פטאלית, עצומה, גדולה מהחיים. אבל היא מתנגשת עם האהבה השנייה, זו של אמא שלו. וגם כאן האמא לא מוכנה לוותר על האושר הגדול הזה, הילד הזה שהוא רק שלה.

מכוון מלמעלה. הדי.ג'יי בפעולה ב"קפה דה פלור"

מכוון מלמעלה. הדי.ג'יי בפעולה ב"קפה דה פלור"

"קפה דה פלור" הוא סרט גדול מהחיים. ובאופן יוצא דופן הוא יודע לסחוף אותי רגשית ואינטלקטואלית. הוא יודע לא לנכר אותי (כמו שקרה ב"ק.ר.י.ז.י"). הוא יודע לצלול עמוק אל תוך הרגשות הכי ראשוניים, הכי עוצמתיים, ולהוציא אותם החוצה בצורה מרשימה. אז נכון שאולי הגרנדיוזיות הזו גדולה מדי לעיתים, אבל לרוב היא סוחפת. ונכון גם שהקשר בין שני הסיפורים שמתגלה לקראת הסוף הוא מסוג הפתרונות התסריטאים הקצת נדושים שאולי קצת יאכזבו אנשים מסוימים. אבל בעיניי זה נסלח בגלל שב"קפה דה פלור" הושקעו כל כך הרבה לב ומאמץ, כל כך הרבה אהבה – עד שבעיניי גם החריקות המעטות של הסרט נסלחות (ואגב, גם כשכבר עולות כותרות הסיום – אל תקומו. הסרט עוד ממשיך קצת אח"כ. יש שם חקירה אחת מרתקת של תמונה אחת, שמראה שהכל מכוון מלמעלה, ואז השוט האחרון, השנייה האחרונה ממש של הסרט – היא גם ילדותית ומעצבנת, אבל היא גם ממחישה שוב את המשיכה של ז'אן מארק ואלה אל הפטאליות של החיים).

אם אתם חושבים שאתם יודעים לחוות את החיים – תחשבו שוב. הנה מגיע סרט שיספר לכם על אנשים שבאמת יודעים. אנשים שיודעים למצות כל רגע של אושר בחיים. לא לוותר עליו. זה "קפה דה פלור". סרט מומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

5 מחשבות על “קפה דה פלור: בדרך אל האושר

  1. אני חולק על דעתך.
    בעיניי הסרט הזה רע לתפארת. כמו תרגיל של סטודנט בחוג לקולנוע שיצא משליטה.
    "עלילה" מופרכת לחלוטין, משחק מוגזם עד כדי גיחוך, והכי גרוע בעיני – יומרנות גדולה לספר סיפור "רוחני", "מיסטי", שאין מאחוריה כלום.
    השעה הראשונה הייתה עוד איכשהו נסבלת, השעה השנייה – סבל צרוף.

  2. בתחילת הסרט חשבתי שאמליץ עליו לכל מכריי הרבים שמכירים ילדים ומבוגרים עם תסמונת דאון ומוגבלויות אחרות, ובגלל התפנית הקשה בסופו בסיפור הילד והאם, נראה לי שאילו יכולתי הייתי ממליצה לכל אלה שלא לצפות בסרט. וחוץ מזה גם הקישור הניו-אייג'י בין שני הסיפורים מופרך. מסוג הסרטים שעדיף לצפות בהם עד האמצע (כפי שעשתה פעם פיבי באחד הפרקים של חברים בסרטים קלאסיים עם סוף עצוב כמו 'סיפור אהבה').

  3. סרט מצוין, רגיש , ונוגע בעצבים הכי עדינים ….גורם לך כל הזמן לחשוב, לנסות לפענח , לקשר בין הדמויות. נהניתי מאוד.

  4. הסרט מגרה במקביל 3 מערכות: מערכת העצבים, הרגשות והאינטלקט. סרט שמחזיק אותך על הקצה כמו כל אחת מהדמויות שלו. הרבה זמן לא טילטל אותי ככה סרט ואני מודה לו על כך.

  5. יש משהו בהצגה הזאת של רצף האירועים שגרם לי להרגיש כמו בתוך אחד החלומות שלי, האבסורדים, הריאליסטיים ומלאי הכאב והכמיהה. כל כך התרגשתי מהחיבור הזה שנעשה בסופו של הסרט… ואו לא יכולתי לעצור את הדמעות. לא יתכן שלכל הכאב הזה ועוצמת הרגש שחשים בחיים כאן ,על הכוכב הזה אין קשר לזמן אחר ולמקום אחר- לחיים אחרים. אבל הספק הזה שמכרסם בנו שמגיע מהאינטלקט המאוס הזה, לעולם לא ייתן לנו לחוות את הקשר הזה שיכול להוות מפתח לכל מכאובי הלב. זה כנראה קורה רק בסרטים נפלאים כמו זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s