רכבת לילה לליסבון: מיקס אירופי

בחיי שזה אחד הסרטים המגוחכים ואפילו המקוממים שהגיעו לכאן בזמן האחרון.

הבמאי מדנמרק. ההפקה גרמנית. השחקנים גרמנים, בריטים, צרפתים, שוויצרים, שוודים, וכמובן פורטוגזים. וכולם מדברים אנגלית במבטא שאמור להיות פורטוגזי, אבל הוא בעצם שום דבר חוץ מהזרה משונה. הרי שני פורטוגזים ידברו ביניהם פורטוגזית. אבל בסרט הזה הכל הולך. מעין יצור כלאיים בלתי ברור.

מה גם שהסרט בנוי בעצם משני סרטים: באחד מורה מציל אישה שעומדת להתאבד בקפיצה מגשר. היא נעלמת לו והוא מוצא בכיס המעיל שהיא משאירה ספר וכרטיס לרכבת לליסבון. בהחלטה של רגע הוא עולה על הרכבת, משאיר את חייו מאחור. זה סיפור מעניין למדי. אם הוא היה מסופר כראוי. למה הוא משאיר את חייו מאחור? מה יש בהם (או אין בהם) שהוא היה מוכן לקפוץ להרפתקאה שכזו?

בסיפור השני אנו נחשפים לאדם שכתב את הספר ולמאורעות חייו בצל הדיקטטורה הפורטוגזית של לפני כמה עשורים. אני לא ממש מבין מה המשיכה של המורה לסיפור של הסופר. כמה משפטים פילוסופים בשפה גבוהה שהמורה מקריא לעצמו אינם מספקים את הסחורה. צריך להיות משהו יותר קונקרטי כדי שאני אבין למה המורה רץ בכל ליסבון אחרי רמזים המרכיבים פאזל של חיים שלמים.

העריכה של הסרט אינה מספקת. החדירה של הסיפור מהעבר אל הסיפור מההווה איטית מדי. בהדרגה היא הופכת את הסיפור מהעבר למעניין יותר, מייתרת את הסיפור מההווה, הופכת אותו ללא רלוונטי. יותר מזה, בשלב מסוים בסרט הסיפור מההווה הופך לטריק קולנועי בלבד בכדי להיכנס שוב ושוב לפלאש מהעבר. למשל: מישהו מבקש ממישהו אחר סיגריה. ומיד הוא אומר: אח…הוא היה מעשן הרבה. ומיד עוברים לסיפור מהעבר. הסיפור של המורה מההווה מרגיש בחלקים גדולים מהסרט כתירוץ מיותר לספר על העבר. סיפור אחד מפריע לשני.

ואז, באיזשהו שלב, להמשיך לקרוא